אין לנו הומור?

ממעטים לדבר על הומור בהקשר של הספרות העברית של מאה השנים האחרונות. עניין מוזר. משום שכשחושבים על תרבות יהודית באופן כללי, אחד המאפיינים הבולטים שלה הוא דווקא ההומור המשוכלל. אמנם תפקידו הוא לגונן על החלש והמוכה מפני המציאות המאיימת, אבל בכל זאת, ההומור מצוי שם כעמדה בסיסית.

נכון, מדקדקי עניות יוכלו למצוא יצירות ספרות שהמאפיין העיקרי שלהן הן הומור: יוסל בירשטיין, אהרן אלמוג ודן-בניה סרי הם יוצרים שההומור משמש להם כלי פואטי מרכזי. גם אצל חנוך לוין ואפרים קישון ניתן לאתר הומור בשפע. לא בכדי חמשת היוצרים הללו מחולקים לשתי קבוצות, סוג ההומור של כל קבוצה שונה בתכלית השינוי. ראוי לשאול אפוא על סוג ההומור המצוי בהן - האם זהו ההומור היהודי המסורתי? ואילו יצירות מן היצירות "ההומוריסטיות" לאורך השנים התקבל לקנון של הספרות העברית?

יש סיבות היסטוריות ותרבותיות לרצינותה וכובד משקלה של הספרות העברית. הניסיון ליצור ספרות גבוהה בעברית, שפה שאך זה שבה לחיים, היה ניסיון לפשר בין דחפים רבים. שניים מהם אילצו אותה להיפרד מן ההומור. ראשית, היה הדחף להיפטר מכל מה שנתפס כסממן של תרבות עממית, של פולקלור. הומור, במקרה הזה, הוא סממן בולט. יתרה מכך, העממיות לא היתה אלא ביטוי של גלותיות, של עול תרבותי וחברתי שרבץ על מי שביקש להמציא את עצמו, של מי שביקש לחבור אל העולם מעמדת כוח חדשה, כשווה בין שווים, וההומור הגלותי, המזרח אירופאי ברובו, נתפס כפולקלוריסטי, גם משום שהיה, כאמור, כלי נשקם של הרדופים והחלשים.

שלום עליכם, הסופר היידי הנהדר, הוא הדוגמא המוחלטת לדחיה זו. לאורך שנות כתיבתו – סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים – הוקע על ידי הביקורת בת זמנו כמי שאינו מתחייב לאתוס לאומי או חברתי מקיף ובוחר, תחת זה, לעסוק דווקא ברחשי ליבו של האדם הפשוט, בכאביו ובצרות היום יום שלו, ומעל הכול, במציאות החמקמקה והלא יציבה שפקדה את היהודי במעבר מחברה סגורה אל חברה שיסודות רעיוניים חילוניים החלו למוטט את השלד הקהילתי שלה. ואת כל זה הוא עושה בצורה "לא רצינית" – אירונית או קומית, צורה שכל תכליתה לעורר צחוק בלב הקהל ולהתחבב עליו.

הדחף האחר, השני, קשור לתהליכים שעברה החברה המערבית באותו פרק זמן. כאן עלי להוסיף הבהרה מתבקשת. למרות השינויים המתחוללים בעשרים השנים האחרונות בתרבות הישראלית, דגמיה הבסיסיים של הספרות היו ונשארו דגמים מערביים. הספרות העברית נולדה והתעצבה בליבה של התקופה המודרניסטית. זו האחרונה, שחוויות היסוד שלה הן תלישות וזרות, הכשירה צורות מתוחכמות של הומור כצורות המזוהות עם אמנות עילית: ציניות ופרודיה, היוצרות ניכור בין הקורא למושא היצירה הספרותית או, לחילופין, סאטירה בגלגוליה המושחזים, שתפקידה להגחיך מקובלות ודפוסים חברתיים. לא ייפלא אפוא שחנוך לוין ואפרים קישון, עם כל סיפור ההתקבלות המפותל והמפרך שלהם, התקבלו לבסוף. שניהם מתאימים להשקפה המערבית הרווחת על מהי אמנות. גם ההומור המופיע ביצירותיהם של סופרים צעירים יותר, ומוכשרים לא פחות, כמו עוזי וייל, אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת, בנוי על תפיסה ואסטרטגיה פואטיות דומות.

מקרה עמוס עוז

אז מה סוג ההומור שנפקד מן הספרות העברית? מה האופציה שמסמנים סופרים כמו אהרן אלמוג ודן-בניה סרי (סופרים מזרחיים, ובשל כך, "עממיים") וכמו יוסל בירשטיין (הנתפס, לא רק בשל האידיש, שפת המקור שבה הוא כותב, אלא גם בשל המנגנוניים הפואטיים שלו, כ"גלותי")? - הייתי מבקש לענות על שאלה זו לא דרך בחינה של יצירתם של שלושת אלה, אלא דווקא דרך פניה אל נציגו המובהק של הקנון העברי של חמישים השנה האחרונות: עמוס עוז, שלשם הגילוי הנאות, אציין שספריו רואים אור במסגרת ההוצאה שבה אני משמש כעורך.

ההומור, ככלי לעיצוב דמויות או עיצוב האווירה, נפקד לגמרי מספריו של עוז לאורך השנים ואלמלא ספרו האחרון, "סיפור על אהבה וחושך", היה קל לפטור את העובדה הזו במשיכת כתפיים, אולי פשוט אין לו כלל חוש הומור?

אולם ב"סיפור על אהבה וחושך" מצא עוז דרך ליצוק תדר מדויק של הומור אל היצירה שלו. היא גדושה בשנינה דקה, בפרצי אירוניה משועשעת. היכן הסתתר הומור זה עד כה? - התשובה אינה מורכבת. אבל גם לא פשוטה. שתי הצורות שנזכרו קודם, פרודיה וסאטירה, דורשות מהסופר לנקוט עמדה חדה כלפי נושאי הכתיבה שלו. אך את יצירתו של עוז אפיין תמיד המתח בין כמיהה מיסטית למוחלט לבין ההימנעות ממנו בפועל. מתח זה בא על ביטויו בדרכים רבות, אבל אציין רק אחת מהן, שאיננה "ספרותית" אמנם, אך היא הידועה מכולן. כשעמוס עוז נשאל פעם על העמדות האידיאולוגיות ברומן "קופסא שחורה", הוא השיב, "כשאני רוצה להגיד דבר אחד, אני כותב מאמר, כשיש לי שני דברים או יותר להגיד, אני כותב ספרות".

האמירה הזו מהדהדת בכלל יצירתו של עוז – איזשהו רצון להציג את הדברים במלוא המורכבות שלהם, לחשוף את הסתירות פנימיות המצויות בכל הוויה. צורותיו של ההומור הנהוגות בספרות המודרניסטית והישראלית לא תאמו את העקרונות הפואטיים והאתיים של עוז. אבל זוהי סיבה אחת, סיבה פרטית השייכת לעמוס עוז בלבד. ישנה סיבה נוספת, הקשורה לחברה הישראלית.

"סיפור על אהבה וחושך" מספר את סיפורה של אליטה ישראלית, האליטה שהתוותה את מסלוליה של הספרות העברית החדשה ואולי חרצה את גורלה. משך שנים רבות נתפסה אליטה זו כשיאה של חברה ישראלית, כהתגלמות של רוחה האידילית, חמורת הסבר, הרצינית להחריד, המסורה בלהט, מתוך ידיעה עמוקה של הדברים, לכינונה של תרבות. אולם בספרו של עוז היא לובשת פנים אחרות, צביון שונה. היא אינה חוד החנית של מיזם הישראליות הנולדת מן הים, אלא חברה מפורקת, מבוהלת, שנאבקת את מאבקה הפרטי בכוחות ההיסטוריה ומתעצבת מתוך כך, מתחשלת במערכה, שכל אחד מן החלקים האחרים של החברה הישראלית נאלץ לקחת בה חלק בזמן מן הזמנים. כל מיעוט בדרכו, ויהיו אלה מזרחים או נשים, ערבים או חד מיניים, ניהל קרב דומה על זהותו.

אקט של חמלה

החזרה שהספר מבצע אל מרכיביה של החוויה הישראלית, של קהילה נרדפת, מאוימת, נתונה בסד העיתים, חייבה את עוז לפנות אל משאבים רדומים של כשרונו הספרותי. ודווקא ביצירה שהתכלית הראשונה והמוצהרת שלה היא תיעוד, נדרש עוז הסופר לחוש ההומור שלו. דווקא כשהוא פוצח בתיאור הקרובים אליו, ובתיאור דמויות החקוקות, קפואות ואימתניות, בדמיון הישראלי הקולקטיבי, הוא פונה אל חוש ההומור שלו. דווקא כשעליו לשוב אל אחת מנקודות הראשית של התרבות הישראלית, מצטייר חוש ההומור כאמצעי המושלם. אבל לא חלילה, לצורך הגחכה, ניכור או ביזוי. להפך, ביצירה הזו הוא מגלה את כוחו הקדום ביותר של ההומור: הומור כאקט של חמלה, כמעשה שגואל את הדמויות מהאומללות של גורלן או מהסטריאוטיפיות שלהן.

סוג הומור זה ניכר כבר מן הפתיחה, מן הסצינה שבה מתכוננת משפחת עוז הצעירה לשיחת הטלפון עם קרובי המשפחה המתגוררים בתל אביב. שיחת הטלפון הזו, שעוז מכנה אותה "מבצע חגיגי", נערכת אחת לשלושה-ארבעה חודשים. לאף אחת מבין שתי המשפחות אין מכשיר טלפון בביתה, לכן השיחה מתבצעת בעזרת מכשירי טלפון המצויים בבתי מרקחת בשתי הערים, תל אביב וירושלים. מועד השיחה המדויק מתואם באמצעות חליפת מכתבים וכל ההכנות המרובות לשיחה, העיסוק בה, ההתרגשות סביבה, מסתכמים תמיד בשורה של שאלות אגביות, זניחות.

התיאור המפורט של התכונה הרבה הכרוכה בשיחת הטלפון, של החריגה מהשגרה שהתכונה מאפשרת, נועד להעצים את האפקט הקומי. אולם אין זה מטרתו הראשית של עוז. כל הפעילות, החסרת שחר לכאורה, יכולה היתה לשמש כמקור לא אכזב לבידור קל, אבל כשעוז מסכם את סצינת הטלפון, הוא כותב, "זה לא היה מצחיק. החיים היו תלויים בחוט דק."

נכון, זה לא מצחיק. אפילו משחק המילים הטמון במשפט "החיים היו תלויים בחוט דק", כשזה האחרון נאמר כסיכום של שיחת טלפון אינו מצחיק. הטקס המדוקדק של שיחת הטלפון אינו מבדח, אבל הוא מעלה חיוך רחב של הנאה על שפתיו של הקורא, חיוך של השתתפות. לפתע, הוא, הקורא, אינו מתבונן חיצוני. שמץ האירוניה המובלע בתיאור מוסיף לקריאה בספר פן חם ועמוק.

סוג הומור זה, הומור המסייע לסופר לעקור את דמויותיו מן האלמוניות או מן התהילה המטשטשת של חייהם ולצמח אותן מחדש כדמויות ספרותיות, לשוות להן מחדש ממדי אנוש הוא בדיוק סוג ההומור שחסר לי, הומור שניתן למצוא בכתביהם של סופרים יהודיים גדולים כמו שלום עליכם, ברנרד מלמוד, פיליפ רות וסול בלו. כולם כאחד לא עברו דרך המכבש של הישראליות ולא נדרשו להתנכר למסורתם, לעמדתם הבסיסית מול העולם. ואולי גם כאן, כשיתפזר מסך הכוח המסתיר את מציאות הדברים מפנינו, נוכל ללמוד ליהנות מאותו סוג הומור השורה ביצירתם של דן-בניה סרי, אהרן אלמוג ויוסל בירשטיין, כמו גם מן הניצנים שלו שכבר מצויים בספרותו של דור חדש: אמיר גוטפרוינד, דודו בוסי, אלונה קמחי, דרור בורשטיין, רחל טלשיר וסייד קשוע.

• שמעון אדף הוא עורך ספרות המקור של הוצאת "כתר". בשנה האחרונה ראו אור רומן בלשי פרי עטו - "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" - והדיסק "עוד מעט יירד הקיץ". כמו כן פירסם שני ספרי שירה - "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי" ו"המונולוג של איקרוס".