שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מרוקו: שקר ויופי
    "מי אתם?" שאלו שני נערים נרגשים, בין צחוק אחד לשני, "ולמה באתם עד לכאן כדי לראות עוני של מישהו אחר?". "יש אנשים במדינות מסוימות שחושבים שזה כיף", הסביר להם מוסטפה המדריך. בין עיר אדומה, נהר לבן, מרק חומוס, קוסקוס, תה חזק וקצה קצהו של המדבר הגדול בעולם, שחר מגן נופל בקיסמה ושקריה של אל מגרב אל אקצא

    "פשוט בזבוז. זה לא מתאים לך, מרוקו", אומרת לי רחל הגדולה, "אין שום קשר בין הטעם המלוקק שלך לארץ היפה הזו. חבל על הזמן שלך, על הכרטיס שלך ועל האולטרסול שלך". עיניה מעפעפות כנערת זוהר, והישבן שלה מתנדנד לאלף כיוונים כשהיא מוסיפה ונזכרת במים של מרוקו ובתפוזים של מרוקו ובתאנים של מרוקו, "אבל מעל הכל - הרוח של מרוקו, אין כמו הרוח של מרוקו", היא מסכמת ומנגבת את הזיעה שמביאה לה כפיצוי רוח החמסין הישראלי.

     

    ובכן, מתברר שגם לנפגעי פְלוֹראסֶנט פותים ומלוקקים יש מה לחפש במרוקו, עם רוח או בלי. כן, יהודים באשר אתם, כבו את המזגנים, עזבו את כל מה שיש לכם לעשות וטוסו למרוקו, כי רחל הגדולה צודקת. מזג האוויר הוא-הוא הסיבה האמיתית לטוס ל"אל מגרב אל אקצא". בקיץ הטמפרטורה בערי החוף סבירה בהחלט, 18-25 מעלות, ובפנים הארץ עד 35. אבל בסוף האביב הצ'רגואי מגיעה. היישר מהחולות הלוהטים של הסהרה היא משתובבת בבני האדם, מאכלת את האוויר ומעלה את הטמפרטורה ל-40 מעלות מבהילות.

     

    אולם מזג האוויר הוא כנראה לא הסיבה היחידה שהפכה לאחרונה את מרוקו ליעד חדש עבור ארבע-על-ארבע ציוניים, ולא בטוח שזו הסיבה שהביאה את חברת "מדרפט" - שהזמינה קבוצת עיתונאים, אליהם התלוויתי על-מנת להתרשם מן המסלול החדש שלה, בין הרי האטלס למדבריות הסהרה - להרחיב את טיולי השטח שלה גם לצפון אפריקה. תהה הסיבה אשר תהה, הקיץ הזה הדבר הכי נכון לעשות, יותר מאשר לשלוח אס.אמ.אסים ליהודה סעדו, הוא לקפוץ למרוקו.

     


    נוף טיפוסי. צילום: דובי זכאי  

     

    אדום עולה

     

    המסלול המקורי של "מדרפט" הוא בן שמונה ימים. אנחנו הסתפקנו בארבעה וחצי. חברת "מדרפט" סיפקה לנו, קבוצת עיתונאים מבוהלי שמש, כל מה שצריך כדי ליהנות בארץ הזו כמו שצריך, כלומר מזגן, וגם מדריך ישראלי, ויקטור, ומדריך מקומי, מוסטפה.

     

    מרקש, היעד הראשון שלנו, קרויה "העיר האדומה" בגלל המבנים שנבנים מן הטיט האדום, אך בכניסה לעיר מתגנב לאדום-
    צילום: דובי זכאי
    אדום הזה גם צהוב - שלט מקדונלד'ס שאין עיר שלמה בלעדיו. מרקש, שמפתיעה במתירנות שלה, מוכיחה שעבר הרבה מאז שהוקמה על-ידי הבֶרבֶרים במאה ה-11. ובכלל, כבר ממבט ראשון וחטוף נראה שלא במקרה כינה אותה ווינסטון צ'רצ'יל "אהובתי" (היא קרויה גם "התכשיט" ו"הלב הפועם"). וויליאם בורוז לעומת זאת אמר עליה ועל מרוקו בכלל - "אל תקנו את הזבל המזרחי הזה". שניהם, מיותר לציין, היו אנשים נבונים.

     

    שדרות מוחמד החמישי היפות חוצות את העיר החדשה עד כיכר ג'מע אל-פנא, שנפתחת בערב למסיבת ענק שנמתחת עד ארבע לפנות בוקר. בכיכר "התכנסות המתים", שם נתלו בעבר ראשים כרותים של פושעים ורוצחים, כבר לא מציגים את המתים, אלא את אלה שיודעים לעשות חיים, והתוצאה - הילולה רבת משתתפים שקייט וינסלט יכולה הייתה רק לחלום עליה ב"מרקש אקספרס" שלה. נדמה שמיליון וחצי התושבים של העיר יוצאים כולם, בלי יוצא מהכלל, החוצה לרחובות, לרכב על טוסטוסים, לרקוד לצלילי תופים, להאזין למספרי סיפורים ולהרוות את צימאונם במיץ תפוזים טרי.

     

    עשרות דוכנים של מוכרי המיץ מסמלים את גבולותיה של ממלכת האשליות הנפלאה הזו, כי ג'מע אל-פנא היא מקום שכולו תרמית שלא יבייש את נועה שחר וציף ציף גם: עיוורת לכאורה שרואה פי אלף יותר טוב מכל אחד שאני מכיר; צעירות בג'ינס שמסתתרות תחת רעלות ומציירות בחינה על הגוף; גבר מחופש לרקדנית בטן עם כחל בעיניים ומבט חצוף. לאחת מהן, עיוורת בעלת עיני נץ, פנתה האמיצה מבינינו בבקשה שתספר לה על עצמה: "בעלך אוהב אותך מאוד", הטיחה בה אחרי שקיבלה את שכרה, "אבל את רודה בו", הוסיפה וגלגלה את השטרות לכיסה. ליתר ביטחון היא הוציאה מתוכה את הזאבה שקיננה בין צלעותיה וגם צעקה וביקשה תוספת על שעות נוספות.

     

    אל הכיכר נושק השוק הבלתי נגמר של העיר, שם נמצא כל מה שבן אדם הגון צריך: עורות, צמר, חפצי נגרות, נחושת ותבלינים, הרבה תבלינים. אבל מבין כל אלה מי שקנה אחיזה בלבי הוא דווקא שוק הכפכפים. במחירים לא גבוהים – 80 דִּירְהָם (40 שקל בערך), תמצאו פה מה שלא תמצאו בשום מדף בעזריאלי ותהפכו למלכים בתל-אביב.

     

    ברוכים הבאים לברברלנד

     

    ביום השני יצאנו בצער מן העיר, למרות שעוד לא הכרנו אותה כמו שצריך ולא הספקנו לשחות כמו בני אדם בבריכה היפה של מלון "קמפינסקי". "מפה הכל זה ברברים", אומר מוסטפה בגאווה גדולה ופורש את ידיו כנער מאוהב. הברברים, התושבים המקוריים של צפון אפריקה, עברו תהליך התאסלמות מהיר, אך מקפידים לכנות את עצמם "בני חורין". זו אולי הסיבה שמספרם המדויק אינו ידוע, כי מהי החירות אם לא החופש לא לספור? כך או כך, הם מהווים 60 אחוז מהאוכלוסייה, כנראה, ויש להם הרבה ילדים, המון, שפזורים בכל מקום והולכים ברגל שעות ארוכות, רודפים אחר המכוניות ומנפנפים לשלום כאילו אין מחר. הנשים הבוגרות לעומתם אוספות לאט ובמתינות שיחים להסקה ומכבסות בגדים בנהר. הגברים עצמם פחות נוכחים בשעות החמות.

     


    עוברים בין הכפרים. צילום: דובי זכאי

     

    את הכניסה לאטלס התיכון פתחנו עם מפלי האוזוד. לאחר הירידה הקצרה במדרגות, מתגלים המים, שמכים בכוח ובכעס, כמו שצריך. האביב נמצא בעיצומו ואבקנים עפים ברוח לכל עבר. אלה חדרו לתוך עיניה של האישה-הזאבה מאמש, שזכתה בתמורה באלרגיה חריפה ובעפעפיים נפוחים. קחו את זה בחשבון בפעם הבאה שאתם מוציאים לטיול זאבה או שתיים.

     

    בהמשך, הדרך משנה את צבעיה כזיקית. בינאלולאדן הוא אגם משגע שמקורו משלוש נהרות מהאטלס, שלשמחתי, הדרך המקיפה אותו, 12 ק"מ של כביש תלול, עוברת בסמוך לבסיס צבאי, ועל כן אסור לצלם ונשאר רק להביט. בכפר קתדרה, שפריחה כבדה של אגוזי מלך מגדישה את אדמתו, עצרנו לאכול: טאג'ין, בצל, לחם, קולה, תה.

     

    המשך הנסיעה לאורכו של נהר אסיף מלול (הנהר הלבן) הופכת קשה יותר ויותר עם רדת החשיכה, והילדים בהתאם – נואשים יותר, נרגשים יותר וגם רצים מהר יותר. הארבע-על-ארבע מכריזים שהם כאן, והשביל מתמלא בהרבה אבק ורעש. לעומתם, בתי התושבים משתבצים בנוף בשתיקה, וכמעט שאינם מובחנים. הדרך משתבשת עוד יותר, כמו במשחק וידאו. השביל היטשטש בגלל המים מהחורף האחרון ואפילו מוסטפה לא יודע לאן לפנות, אז ודאי שלאזובי הג'יפ אין מה לומר. כשנואשנו, שבנו לכפר. שני נערים החליקו לתוך הרכב, ובבהלה ובהתרגשות כיוונו אותנו לדרך חלופית.

     

    "מי אתם?", שאלו את המדריך בין צחוק אחד לשני, "ולמה באתם עד לכאן כדי לראות עוני של מישהו אחר?".

     

    "יש אנשים במדינות מסוימות שחושבים שזה כיף", הסביר מוסטפה.

     

    "אתם משוגעים", אמרו, הגבירו את צחוקם וירדו באמצע שום מקום.

     

    אחרי 100 ק"מ, הדרך הסלולה נפרשת כמו הבטחה לעתיד טוב יותר. אליו מצטרפת ארוחת ערב בכפר אימלשליל, שהפעם כוללת גם מרק חומוס וקוסקוס מתובל לעילא. המארחת שלנו, פטימה, אישה יפה, גבוהה, הרה. בעלה לא נמצא. הלך להדריך קבוצת ספרדים לטיול רגלי של שלושה ימים. ואולי זה מסביר איפה הגברים הברברים כולם.

      

    מי פנוי באגמי איסלי ותיסלית?  

     

    אימלשליל, שלתוכו הקצנו בבוקר, הוא אחד מכפרי הטודרה השייך לשבט ה"שלוח" (כלומר: בור או כפרי). הכפר ידוע בפסטיבל השידוך, ה"מוסם", שנערך בתום עונת הקציר בספטמבר, שהוא למעשה מסיבה של כל הרווקים והרווקות הכי חמים של הברברים.

     

    מקורו של הפסטיבל הוא בטרגדיה שייקספירית למהדרין. קבלו: שני שבטים איית חדידו ואיית איברהים רבו ביניהם. נער משבט אחד התאהב בנערה מן השבט היריב. יש המציינים שהיא הייתה יפה כלבנה במילואה והוא לבו המה. בגרסה הרכה שניהם מיררו בבכי על שנבצר מהם להיפגש. הדמעות יצרו אגם אחד קטן – ותודה לנערה, ואגם שני גדול יותר – מתנת הגבר. באימלשליל, מתברר, הגברים לא רק בוכים בלילה, אלא בוכים הרבה יותר. בגרסה הקשה, החזיקו את הכיסאות, גם כן יש חלוקה בין האגמים – הקטן לנערה, הגדול לנער, אך הפעם נכנס גם ייאוש עד מוות לעלילה: בקטן התאבדה הנערה, בגדול התאבד הנער. כך או כך, המשפחות החליטו להשלים ולהקים את הפסטיבל, שנערך בסמוך לאגמי איסלי ותיסלית (משמעות השמות - חתן וכלה).

     

    פסטיבל השידוכים כנראה עובד יפה. עשרות הילדים בדרך לעמק הטודרה מקדמים את פנינו משני צדי הדרך וגם על הדרך עצמה. הם סוחבים סלעים גדולים בסיזיפיות מרשימה, הלוך ושוב. מוסטפא מבקש שלא נתן להם דבר, כי הם מניחים את האבנים על הכביש רגע לפני, רק כדי לבוא ולסלק אותם אחר-כך, אך דווקא המעשה הכפול הזה, תרמית בזעיר אנפין, נוגע ללב יותר מאלף עבודות בכביש של מע"צ.

     

    בשביל זה יש קולנוע

     

    עמק הטודרה נפרש כמניפה מפוארת של אספלט. בניגוד לדרכים ולאתרים שהיינו בהם עד כה, וש"מדרפט" מתגאה עליהם – ובצדק (אחת ההבטחות שמתקיימות היא העובדה שלא מרגישים לרגע כמו בטיול שנתי, אלא כובשים לאט ובמתינות את הארץ, מכירים אותה כמו שהיא, על תרמיותיה ונופיה), עמק הטודרה הוא סוג של עמק החולה: אוטובוסים ממוזגים, קרמים, משקפי השמש, לונגי ומימיות. אלה יכולים להרעיל כל נפש, גם סביב כל היופי הזה. וכתוספת - תמיד במקומות האלה גם נמצאת המסעדה הגרועה ביותר. ובכל זאת, לפעמים הטבע בא לפה כדי לנצח: ההרים החומים-אדומים והדקלים שטמונים עמוק באדמה מרשימים בכל שעה.

     

    דרך עמק דאדס המשכנו לעיר קלעה מגונה, בה אמור היה להתקיים פסטיבל מי ורדים, אך מה שנראה מרחוק כמו הבטחה לצרכנות נבונה, היה בסופו של דבר פסטיבל לחברה סלולרית. את הוורדים, לצערנו, הסתבר שפספסנו ביום (פסטיבלים אחרים שרצוי להגיע אליהם בזמן: פסטיבל הדובדבן ביוני, הזית בדצמבר, הדבש במאי, התמר באוקטובר ופריחת השקד בפברואר).

     

    משם, קצרה הדרך לסהרה, או יותר נכון הכניסה לסהרה, קצה קצהו של המדבר המדובר, ולמען האמת - סהרה לעניים (במסלול של שמונה ימים אתם תשקעו גם תשקעו בחולות. אנחנו רק ראינו בתמונות). העיר וורזאזאת אמנם ניצבת על פתחו של מזרח סהרה, אבל נראית כמו וור-זארה, סניף של זארה שמור היטב. ומה הופך רחובות למצוחצחים ואנשים למאושרים? ובכן, קולנוע.

     

    צילום: דובי זכאי
    וורזאזאת, שמשופעת באולפני קולנוע מרוקאיים, אמריקאיים ואיטלקיים, לא מתביישת להוקיר את האל החדש: בכיכר מרכזית בעיר לא תגלו סוס וגם לא תמונה של המלך, אלא פילמים שמשפריצים מים טובים. ויש סיבה למסיבה: האחים לומייר צילמו במרוקו את סרטם הראשון מחוץ לאולפן, "הפרש המרוקאי" (1897); אוליבר סטון צילם פה את "אלכסנדר", סרטו האחרון; וגם "גלדיאטור" ואפילו חלק של "רמבו" הגיעו לפה (האם רק לי נדמה שחלקים של "רמבו" צולמו בכל מדינה שהיא?). "קזבלנקה" אגב, צולם בכלל בקליפורניה עם שניים-שלושה דקלים ברקע.

     

    ילדים זה ברכה 

     

    את היום הרביעי פתחנו עם הקסבה של וורזאזאת, מבנה בן 800 שנה, שממשיך להתנשא לגובה למרות שהוא מאוד רוצה לצנוח מטה. המבנים עצמם עשויים בוץ, מים וקש שמחזיקים ביחד מעמד 200 שנה לכל היותר. זו אולי הסיבה שכאשר עולים לגג הקסבה יש תחושה של סוף העולם. 

     

    למרקש לעומת זאת אין לאן לרדת והיא המתינה לשובנו כחתולה שמנמנה. אחרי סיבוב נוסף בשוק, ביקשנו לנוח מן ההמולה, רצוי בארמון, וקיבלנו: ארמון אל בהייה, שמשמש גם כמגוריו של מלך מרוקו בחודשי החורף, אבל שייך לאישה - או לפחות שמו. הארמון היפה, עמוס הקישוטים והרצפות המעוטרות, נבנה ב-1894 על-ידי השר אחמד בן מוסא, עבד שעלה לעמדת הווזיר הראשי של הסולטן. בהייה אשתו, שהייתה לא רק יפה אלא גם נבונה, הצליחה להביא ילד לעולם, לאחר 14 שנות נישואין ואחרי עוד שלוש נשים שהצטרפו למיטת בעלה. גם הן אגב נותרו עקרות לכאורה. שם הארמון הוענק ליולדת כמתנת נצח (וגם החדר הכי יפה עם הכניסה לאולם התזמורת), כי ילדים זה ברכה וגם כוח. ואין דבר ראוי לחתום את מרקש מאשר התרמית הקטנה של הגברת הראשונה.

     

    אחרי ארמון מפואר, ארוחה דשנה ומצלמה דיגיטלית עמוסה לעייפה, וכדי להיפרד סופית ממרוקו, התעקשתי על רחצה לילית במלון, כי הרוח של רחל המשיכה להלום גם בעשר וחצי בלילה. אולי אין כמו הרוח של מרוקו, אולי גם התפוזים טעימים יותר, אבל הכלור הוא אותו דבר בכל מקום. בלתי נסבל. 

     

    הכותב היה אורח של חברת "מדרפט".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תחושה של סוף העולם
    צילום: דובי זכאי
    הדרך משנה צבעיה כזיקית
    צילום: דובי זכאי
    המים מכים בכוח ובכעס, כמו שצריך
    צילום: דובי זכאי
    מומלצים