מה בין ועידת קזבלנקה לוועידת עמאן

אני מתקשה להיפרד מספרים ישנים ועוד יותר ממסמכים ישנים. חבוי בהם עולם שלא זכה להתגשם. לקראת הנסיעה לכינוס הכלכלי המזרח-תיכוני בירדן, לחוף ים המלח, הוצאתי מהמדף התחתון של ספרייתי מסמך עבה ומאובק שכזה ושקעתי בקריאתו. שמו באנגלית "האופציות לפיתוח ולשיתוף פעולה אזורי". הוא יצא לאור על-ידי משרדי האוצר והחוץ וחיברו אותו יוסי ורדי ורפי בנבנשתי.

"המסמך הזה", נאמר בעמודו הראשון, "מוגש לוועידת הפסגה הכלכלית של המזרח-התיכון וצפון אפריקה, הנפתחת ב-30 לאוקטובר 1994 בקזבלנקה, מרוקו".  

על פני 220 הדפים של המסמך פורטו עשרות פרויקטים כלכליים, בעלות של עשרות מיליארדי דולרים, שישראל, פלשתין ושכנותיהן הערביות יכלו לממש ביחד לרווחת תושביהן. פרויקטים מלהיבים ועוצרי-נשימה: חיבור תשתיות של מים, חשמל, תובלה ותקשורת; פיתוח אזורי תיירות, תעשייה ואחסון משותפים; הקמה של חוות חקלאיות; כרייה של תעלות; סלילה של כבישים ואיחוד של נמלי ים.

במסמך אף נכללו חישובים מדויקים של סכומי הכסף הדרושים לביצוע כל פרויקט, וכן תרשימי זרימה, צילומים של אתרים ומפות גיאוגרפיות צבעוניות, שעליהן צוירו קווי התקשורת והתחבורה העתידים לאגד את המזרח התיכון החדש לישות כלכלית אחת, שישראל במרכזה, כמובן.

את ספר הפרויקטים הזה, ספר החלומות של ימינו, נטלה עימה המשלחת הישראלית שיצאה למרוקו בבוקרו של 30 לאוקטובר 1994. הייתי על הטיסה הזו, וגם אני נדבקתי לזגוגית החלון כשטסנו מעל מצרים בכיוון אפריקה, וגם את עיני צרבה דמעה כשירדנו בשדה התעופה של קזבלנקה וראינו את דגלי ישראל מתנופפים ברוח החמסין העזה. לא מטוס אחד הביא אז את הישראלים לוועידת הפסגה הכלכלית ההיא, אלא לפחות שלושה. לארוחת הלילה החגיגית שערך מלך מרוקו בארמונו בתום יום הדיונים הראשון באו מאות ישראלים, באו ואכלו מלוא הפה. 

"הישראלים הציפו את קזבלנקה וחטפו את דיוני הוועידה", דיווחתי ל"ידיעות אחרונות". "קזבלנקה בידינו", כתב אמנון אברמוביץ'. היינו כחולמים, ברקיע השביעי. ישראל, האמנו, מתקבלת עכשיו בזרועות פתוחות למשפחת עמי המזרח התיכון. היא תהיה הקטר של השינוי הכלכלי והחברתי. היא תהיה המודל שלההצלחה שיקרין על כל הסביבה. באחת הישיבות אמר שמעון פרס בכעס לשרי הנפט של מדינות המפרץ, כשאלו השוויצו בעושרם: כל אוצרות הטבע שלכם לא משתווים לכוח המוח שלנו, הישראלים. אנחנו ההצלחה. 

ספר הפרויקטים של ורדי ובנבנשתי הפך לרב-מכר מבוקש. מהדורתו המורחבת הוצגה בוועידות הפסגה הכלכליות הבאות שנתקיימו בעמאן (שיצחק רבין נרצח לאחר שובו ממנה), בקהיר ובדוחה. נוספו לו עמודים, התרבו בו הרעיונות.

אני מעלעל בו בעצבות רבה. דפיו לא הצהיבו, אבל התוכן החליד. אין בנק בינלאומי למזרח התיכון, אין ריוויירה ישראלית-מצרית-ירדנית בים סוף, אין רכבת לילה לקהיר ולביירות. אפילו נמלי אילת ועקבה לא חוברו יחדיו. זו הייתה פנטזיה נהדרת - אבל רק פנטזיה.

לא שמחו לקראתנו  

עד שלפני שנתיים התהפך הגלגל, ולהפתעתו הרבה של המגזר העסקי בישראל הוזמנו נציגיו לכינוס כלכלי למזרח תיכון וצפון אפריקה (כבר לא ועידת פסגה), הנערך - שוב תחת כנפי הפורום הכלכלי העולמי - בירדן, על חוף ים המלח, מקום מרוחק מההמון הערבי העוין. שני מלונות יפים נושקים שם למי המלח: מאריוט האמריקני ומובנפיק השוויצרי. הראשון בנוי כמבצר צלבני, השני כקאסבה של עיר ערבית - מלון קסום, מוצלל, רומנטי, מזמין התאהבות. המלונות נתמלאו במשלחות עסקיות ופוליטיות גדולות מהמזרח התיכון הערבי, גברים מזיעים בשחור. מישראל הגיעו שרים רבים ואנשי עסקים במשורה. איש לא שמח שם לקראתנו.

השנה נערך הכינוס בין 20 ל-22 במאי. את מספר הישראלים יכולתי למנות על אצבעות יד אחת: נאמני השלום האחרונים בעולם העסקים והאקדמיה. ראיתי - כמו תמיד - את יוסי ורדי, דן פרופר, דב לאוטמן, פרופ' אבישי ברוורמן. אבל בני גאון כבר נואש ונשאר בתל-אביב.  

בערב פתחנו שולחן ישראלי קטן, הסתכלנו לעבר החוף הישראלי והציפו אותנו הגעגועים לקזבלנקה. שאלנו את עצמנו, למה היא כשלה, רוח קזבלנקה? משתי סיבות. הראשונה: קהיליית העסקים, המוסדות החברתיים וההנהגות הלאומיות של מדינות ערביות בשנות ה-90 דחו על הסף את הסחורה הרעיונית שהציעו להם הישראלים. הם לא רצו לקחת שום דוגמא מישראל, הם חששו האימפריאליזם כלכלי ישראלי וסרבו לכונן מזרח תיכון על-פי החזון של פרס.

בלי זיקה עמוקה לאנשים, השלום - כך התברר לנו כעבור עשור - הוא מוצר קר וזר, שאין לו קונים רבים, גם כשיש בו היגיון כלכלי ותועלת עסקית.

רוחו של נתניהו בירדן 

"חזון בוש" למזרח תיכון דמוקרטי ותחרותי מטביע את חותמו ומשפיע, מחלחל לתוך השיח המוסלמי, לתוך החברה הערבית, למעגלים המתרחבים של מקבלי ההחלטות. השינוי ניכר בכל ההרצאות והמפגשים האישיים שהשתתפתי בהם בכינוס ים המלח 2005. נעלמה הרטוריקה האנטי-ליברלית העילגת, ואת מקומה תפסו הקריאה לזכויות מלאות לנשים מוסלמיות, התביעה לעיתונות ערבית חופשית, הדרישה להסרת חומות המכס והאצת ההפרטה במשקים הערביים והרצון העז לצמצם את המעורבות הממשלתית ולחסל את הביורוקרטיה והפרוטקציה החונקות את היוזמה הערבית החופשית.

אמרה בכינוס שרת הכלכלה והתכנון מאיחוד האמירויות: "עד שאנחנו, הערבים, לא נשתנה בעצמנו, לא נתקדם". אמר יו"ר בנק מבחריין: "הבעיה בחלק זה של העולם, ששמו המזרח-התיכון, היא הנוקשות של המסגרת החשיבתית הכוללת. חובה לשנותה". והוסיף שר ההשקעות של  פקיסטאן: "לו ערכנו לפני 20 שנה את רשימת מאה החברות הבולטות בעולם המוסלמי שהממשלות שולטות בהן, היינו מגלים שברובן המכריע הממשלות שולטות עד עצם היום הזה. החמצנו הזדמנות אדירה לשינוי".

רוחו הכלכלית של שר האוצר, בנימין נתניהו, שמשום מה לא הוזמן לכינוס בים המלח, נשבה באולמותיו ובמסדרונותיו. כמעט שמעתי שם "היידה ביבי!".

גם בגישה לישראל חל השנה מפנה בולט לטובה. אפשר לייחסו לתוכנית ההתנתקות, למות ערפאת ולעייפות הפלשתינים. גורלם אכן מר, אמרו לי נציגים ערבים רבים, אבל הם מפריזים בבכיינותם והופכים את הכיבוש הישראלי לתירוץ לאי-עשייה. קהילת העסקים הערבית מצפה מהפלשתינים בתקופה שלאחר ערפאת לקחת את גורלם הכלכלי בידיהם ולהשתקם. רק 8% מהערבים סבורים, על פי סקר שהוצג בכינוס, שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הגורם העיקרי לפיגור הכלכלי ולהעדר הפיתוח בארצותיהם. 87% מאשימים בכך את ההנהגות המדיניות שלהם.

בתחומים אזרחיים רבים, ישראל היא כיום, כמעט בעל כורחה, מדינת הדגם של דעת הקהל הערבית. לכך נוסף כוח המשיכה של הזיקה.  

הרחק מעיני הזרקורים נרקמת בשנים האחרונות רשת של קשרים אישיים בין ישראלים לפלשתינים, בין יהודים לערבים. עמותות וארגונים הפועלים לקירוב בין העמים הקימו בעמל אישי רב גשרים אנושיים מעל ליבת הסכסוך. נוצרת תשתית של הבנות, היכרויות, שותפויות וזיקות שלא הייתה קיימת באוקטובר 1994. אולי הגיע הזמן להפסיק להתגעגע לקזבלנקה ולהתחיל להתגעגע למובנפיק שבים המלח הירדני?