מגיע לדטרויט
עפר שלח על הרכרוכיות של סן אנטוניו והחוסן המנטלי של הפיסטונס, רגע לפני המשחק השביעי והמכריע בגמר ה-NBA. "אם יש צדק, דטרויט תנצח"
מכיוון שלא אהיה כאן במשחק השביעי, אני לא צריך להסתיר את העדפתי לגבי מה שיקרה בו: אני רוצה שדטרויט תנצח. נצחון של הפיסטונס יהיה סיום שיציל את הסידרה הזו מחולייה, גמול הולם לקבוצה שמגלמת את ערכי הכדורסל הרבה יותר טוב מיריבתה. במילים פשוטות, לסן אנטוניו פשוט לא מגיע.
לא מגיע לה, כי תצוגה קבוצתית כזו של רכרוכיות, שבלוניות ואובדן עצות נתנה רק הלייקרס בשנה שעברה – גם כן נגד הפיסטונס, מה שמחזק את הרושם שבדטרויט יש משהו שגורם ליריבות להתפרק. זו לא רק הקשיחות הפיסית: סן אנטוניו לא מרביצה פחות (היא רק חוטפת פחות שריקות מהשופטים). זה בעיקר החוסן המנטלי שנושב מאנשים כמו צ'ונסי בילאפס (בלי ספק ה-MVP אם דטרויט לוקחת, ואולי גם אם סן אנטוניו לוקחת) ובן וואלאס. זו האצילות שבה קיבל לארי בראון את המכה במשחק החמישי, והיתרון הברור שהוא מעניק לשחקניו בכל מה שנוגע לטקטיקה, התאמות ממשחק למשחק וניצול יתרונות. זה מפני שדטרויט הנוכחית מזכירה את דטרויט הגדולה מפעם, וסן אנטוניו של הסידרה הזו לא מזכירה כלום.
חוץ מג'ינובילי, שבמשחק השישי החזיק את הקבוצה שלו לבד שלושה רבעים, ומהורי שמסוגל לחולל נס מפעם לפעם, שאר הספרס נבלו בסידרה כחמציץ ביום שרב. דטרויט לא הפסידה בשנתיים האחרונות אף משחק שבו היתה יכולה לסגור את הסידרה, סן אנטוניו נראתה בהזדמנות שלה לעשות את זה במשחק השישי כאילו היא רק רוצה הביתה. הכדורסל הקבוצתי היפה של שני המשחקים הראשונים נעלם; לא היה שום לחץ על מובילי הכדור של דטרויט (5 איבודים לפיסטונס בכל המשחק), שום נסיון לשנות מה שהיה צריך להיות משחק גמור כבר במחצית.
הסידרה הזו היא אכזבה, לא בגלל הרייטינג הנמוך אלא מפני שלא סיפקה מה שחשבנו שנקבל: שתי קבוצות כדורסל טובות וקשוחות משחקות את המשחק כמו שצריך. דטרויט שיחקה בלי אוויר בשני המשחקים הראשונים, אולי בגלל העייפות וירידת המתח אחרי הנצחון על מיאמי. מאז היא שולטת, למרות השטות של ראשיד וואלאס והתשועה של הורי במשחק החמישי. היא שינתה מערכים, למדה לסגור את השמאל של ג'ינובילי והמיקום של דאנקן, הפעילה נהדר את המילטון – מה שלא הצליחה לעשות בפתיחה. תראו לי דבר אחד שבו הספרס השתפרו במהלך שבועיים של כדורסל נגד אותה קבוצה.
אני יודע, גם הערב סן אנטוניו פייבוריטית. אם דאנקן יפשל שוב, הסידרה הזו תרדוף אותו בהמשך הקריירה המפוארת שלו כמו שארבע החטאות העונשין רדפו את ניק אנדרסון מאורלנדו אחרי גמר 1994. פופוביץ' חייב לבוא עם משהו חדש, אחרי סידרת הרצאות מלומדת שקיבל מבראון. אבל גם אם היא תנצח, זה לא מגיע לה.
בעשרים השנים האחרונות היו רק שתי סדרות שהלכו עד הסוף: לייקרס נגד דטרויט ב-1988 – שעמדה בכל הקריטריונים כסידרת ענק – ויוסטון נגד הניקס ב-1994, שהיתה סדרה רעה בשבעה פרקים. סידרת גמר של NBA, בוודאי כזו שהולכת שבעה משחקים, היא אפוס אנושי. השחקנים האלה משחקים יותר מארבעים דקות של הכדורסל הכי פיסי ביקום, אחת ליומיים. הם נכשלים וקמים, נופלים ומתעלים, טועים ולומדים מטעויות. בסידרה הנוכחית היתה רק קבוצה אחת שהשחקנים שלה אכן עשו את כל זה, והיא לובשת כחול. אם יש צדק, היא תנצח.
לפנייה לכתב/ת 
