המסע לקנדה
מתברר שבקנדה, קשה הרבה יותר להסביר את ישראל מאשר בארה"ב. איתן שוורץ ניסה לעשות את זה בכל זאת
השבוע אני פותח בסיפור:
לא מזמן נסע יהודי חובש כיפה ברחובות העיר מונטריאול שבקנדה כשלפתע נכנסה בו מאחורה מכונית אחרת. הנהגת הפוגעת ניסתה לקחת רוורס ולברוח מהמקום, אבל היהודי חסם אותה. הנהגת, אשה צעירה בהריון מתקדם, פתחה בתגובה את חלון הרכב שלה, ירקה לכיוון היהודי, צרחה "פאקינג ג'ו" ונסעה. ליהודי ההמום לקח שנייה להתאושש ואז הוא החל לנסוע אחריה. הצעירה הגבירה מהירות, והיהודי לחץ על הגז, עדיין לא מאמין שהוא אכן שמע מה ששמע. מהר מאוד התפתח מירוץ קטן ברחובות מונטריאול. לבסוף האשה חנתה באיזור בית חולים מקומי ונכנסה פנימה. היהודי נכנס בעקבותיה וגילה בעקבות בירור קצר שמדובר באחות המועסקת במקום.
היהודי הגיש תלונה במשטרה על תקיפה, וגם מיהר להתקשר לחבר טוב, שמשמש במקרה כיועץ המשפטי של בית החולים. החבר הציע ליהודי להביא את העניין לישיבת הנהלה, מה שהיה גורם לפיטוריה המיידיים של האשה מבית החולים. היהודי ביקש זמן לחשוב, ובינתיים קיבל בדואר זימון לבית הדין שבו אמור היה להיקבע תאריך למשפט. היום המיועד הגיע, והשופט שאל את היהודי אם הוא מעוניין להמשיך קדימה במשפט (שהיה מן הסתם מסתיים בהרשעה פלילית), או אולי מעדיף להגיע לפשרה. ואילו החבר של היהודי שאל אם הוא רוצה להביא את העניין לידיעת הנהלת בית החולים (מה שהיה מן הסתם מסתיים בפיטוריה של האחות). היהודי בחר באפשרות שלישית. אבל בשביל זה תצטרכו לחכות עד סוף הטור.
את הסיפור הזה סיפר לי יהודי חביב בזמן שביקרתי השבוע בקנדה, במסגרת "מסע דילוגים" בין המנהיגים הצעירים של הקהילות היהודיות בחלק המערבי של המדינה היפהפיה הזו. במשך שבעה ימים ביקרתי בחמש ערים, כשהפורמט מזכיר קצת את הסרטים האמריקאיים שמתארים מסע הופעות של להקות רוק: ממריאים בבוקר, נוחתים אחרי כמה שעות בעיר אחרת, בצהריים יש מפגשים עם אח"מים מקומיים או נציגי תקשורת, ובערב הופעה – במקרה שלי הרצאה בנושאי ישראל והסברה.
כאן אולי המקום להסביר משהו על העבודה שלי: הרבה פעמים שואלים אותי (גם כאן, בתגובות לטור), למה אני מתעסק בהסברה ליהודים אוהבי ישראל, כשהקרב האמיתי הוא מול שונאי ישראל. התשובה היא שבמלחמה הזו, לפעמים אתה "לוחם", ולפעמים – "תומך לחימה". התייצבות מול קהל עויין היא חשובה. אבל באותה מידה, חשוב מאוד לעודד ולשמוע ממי שמנהלים את הקרב באופן יום יומי. רק כשאתה מדבר עם אנשים שחווים על בשרם שנאת ישראל אתה מבין עד כמה מצבנו גרוע, ורק כשאתה שומע את מגוון החוויות שלהם אתה יכול לגבש את הקול הייחודי שלך. ולצערנו, היהודים בקנדה עברו לא מעט חוויות קשות בשנים האחרונות בגלל הקשר שלהם לישראל.
הסיפור המפורסם ביותר שיצא מקנדה בשנים האחרונות הוא ביקורו של בנימין נתניהו באוניברסיטת קונקורדיה. נתניהו הוזמן להרצות בקמפוס המפורסם הממוקם במונטריאול, בסתיו 2002 – כלומר בשיאה של האינתיפאדה. בקונקורדיה אוכלוסייה גדולה של סטודנטים ערביים, וכשהארגונים הפרו-פלסטיניים שמעו על ההרצאה המתוכננת הם נערכו למלחמה, לא פחות. המשטרה המקומית לא ממש היתה בהיכון, וכשנתניהו הגיע פרצו בקמפוס מהומות אלימות שכללו הרס רהיטים, ניפוץ חלונות והתלהטות. המוני אדם צבאו על הבניין, המשטרה הקנדית הכתה באלות וריססה את המפגינים בגז מדמיע, ולבסוף הודיעה הנהלת האוניברסיטה על ביטול ההרצאה.
רייב נגד הכיבוש
אבל לא רק בקונקורדיה קשה להיות פרו-ישראלי: בוינדזור סיפר לי צעיר יהודי על כך שבזמן הלימודים ספג איומי רצח כשהוא וחבריו הקימו דוכן ישראלי בזמן הלימודים. בקלגרי סיפרו לי על אוכלוסייה מוסלמית עויינת. בוונקובר שמעתי שארגונים פרו-פלסטיניים מקיימים מסיבות רייב המוניות תחת הכותרת "נגד הכיבוש". וכל זה במדינה ידידותית לישראל, שמקיימת קשרים מסחריים ענפים ושיש בה גם קהילה ישראלית לא קטנה. אז מאיפה האיבה נגד ישראל בקמפוסים?
קודם כל, בקנדה יש אוכלוסייה ערבית גדולה, ואוכלוסייה יהודית קטנה יחסית לארצות הברית. וכמו בכל מקום, הפלסטינים עושים עבודת הסברה מצויינת. חוץ מזה, הקנדים לא סבלו מפיגועים כמו האמריקאים, ככה שקשה יותר לעורר אותם להזדהות עם המאבק בטרור. ואולי הכי חשוב – לקנדים יש מערכת ערכים מסויימת, ואיכשהו יצא שישראל נתפסת כהיפך הגמור שלהם.
הערך הכי חשוב לקנדים הוא משפחה, וישראל נתפסת כמי שפוגעת במשפחות פלסטיניות. חשובה להם יציבות, איזון, כבוד והערכה, והנטייה הישראלית להאשים את הפלסטינים מעוררת אצלם אהדה דווקא לצד המותקף, בלי קשר לעובדות. בארצות הברית השכנה אפשר לדבר על מלחמת רעים מול טובים, על מאבק בטרור העולמי ועל הזכות ההיסטורית שלנו לארץ ישראל, אבל בקנדה זה פשוט לא עובד. כאן צריך לדבר אחרת: לא להדגיש עד כמה הפלסטינים רעים, אלא כמה אנחנו חיוביים. איך עושים את זה? מספרים, למשל, כמה ערכי קהילה ומשפחה חשובים לנו. מנסים להראות איזו חברה מודרנית ושוויונית חיה בישראל. בקיצור, מראים להם כמה אנחנו והם דומים.
השנה, למשל, התקיים כאן מיזם של ארגון הסטודנטים היהודיים שבו שישה מעצבי אופנה ישראליים שלחו בגדים, והחבר'ה כאן ארגנו בכמה קמפוסים תצוגה נודדת של אופנה ישראלית. את תפקיד הדוגמניות מילאו הסטודנטיות הכי יפות בכל אוניברסיטה, הקהילה היהודית התייצבה בגאווה, וגם התקשורת והסטודנטים האחרים באו. וככה, בלי אף מילה על פיגועים ועל גדר ההפרדה, כמה מאות אנשים בכל עיר ראו משהו חיובי על ישראל ויצאו עם חיוך על הפנים. בעיני זה מקסים.
הדרך השלישית
ולחוב שאני חייב לכם מתחילת הטור: היהודי הפגוע חשב על האופציות שעומדות לרשותו – להעמיד את האשה היורקת למשפט או לגרום לפיטוריה – והחליט על דרך פעולה שלישית. האשה, כזכור, היתה בהריון מתקדם וממה שהיהודי גילה – גם במצב כלכלי די ירוד. הוא הציע לשופט עסקה: למשוך את התלונה ולשים סכום כסף קטן בפיקדון – בתנאי שהמדינה תיתן סכום זהה. הכסף ייסגר בפיקדון לעשרים שנה, ובינתיים יצבור ריבית נאה. כשהעובר של האשה יגיע לגיל האוניברסיטה, יעמוד לרשותו סכום מספיק כדי לקבל תואר אקדמאי.
שאלתי את היהודי למה בחר בדרך הזו. ההסבר היה פשוט. לו היה גורם לאשה לאבד עבודה או לחטוף הרשעה, היא רק היתה שונאת אותו עוד יותר. אבל יהיה לה הרבה יותר קשה לשנוא מישהו שבזכותו הילד שלה יזכה בתואר אוניברסיטאי.
לפנייה לכתב/ת 
