עידן התמימות
אַבֶם (אברהם גורביץ'), הקמע של להקת הנח"ל, הצליח להבקיע את חומת הציניות של התקופה ההיא: "אתה לא עושה בדיחות מהקרובים אליך", מסביר אורי זוהר. בסוף השבוע משדר ערוץ 8 את סרטו של ארן פטנקין על התום שהפך לפיוט
זהו סיפור על איש לא רגיל שהתאהב בגיל 29 בבחורה שהכיר במונית. הוא שהה במחיצתה חצי שעה, ואת 32 השנים
הבאות הוא העביר בחיפושים אחריה בכל הארץ. לאיש קראו אברהם גורביץ'. החברים שלו מכירים אותו בשם אַבֶּם. שני דברים מילאו את חייו של אבם - אהבתו לזיווה ולהקת הנח"ל (ראו קטע וידאו).
את השירים של להקת הנח"ל הוא יודע בעל-פה מאז שהיה ילד. כשהיה בן 18, אורי זוהר פגש אותו בכניסה לאולם החזרות של הלהקה ומשח אותו לקמיע של הלהקה. אז היו איתו אריק איינשטיין ויוסי פרוסט, אחר כך הגיעו גם שלום חנוך, יהורם גאון, חנן גולדבלט וישראל פוליאקוב. 20 שנה הוא המשיך להגיע לחזרות, להופעות, והפך לחלק אינטגרלי מהלהקה. מיודד עם הכוכבים דאז ומדקלם את השירים בעל-פה.
את זיווה פגש אבם באחת הנסיעות שלו בארץ, ב-24 בדצמבר, 1967. התאריך הזה נחרט על לוח ליבו של אבם והוא יזכיר אותו בכל פעם שיתחקר עובר אורח אם הוא מכיר בחורה יפה מאוד עם שיער שחור שגרה באזור. סביר להניח שהשיער של זיווה כבר אפור.
זיווה ואבם חלקו מונית מנצרת עלית לחדרה. הם החליפו אולי 20 מילים. היא אמרה לו שאם הוא צריך לצומת שליד המשטרה הוא צריך לרדת איתה, אבל אבם לא הבין את הרמז, אלא ארבעה חודשים מאוחר יותר. הוא חיפש אותה תקופה ארוכה. שוטט בכל הארץ, אוחז בחגורה בצבע המעיל שלבשה בלילה ההוא. אחר כך גם הגיש פינה אצל אורי זוהר בגל"צ בתוכנית "ציפורי לילה". יגאל שילון עשה סרט קצר על-פי סיפור החיים שלו. הבימאי ארן פטנקין צילם את אבם בגיל 55, תוך כדי מסעות החיפושים שלו והעבודה כשליח במשרדו של אביב גלעדי. אבם נפטר בשנה שעברה, לפני שהספיק למצוא את זיווה. הסרט "אבם" ישודר בשבת (21:30) בערוץ 8.
איפה אני בעולם?
יש משהו לירי באבם, משהו מעט ממכר בנימת הדיבור השונה שלו. האוטיזם הקל שלו הביא איתו כנדוניה חוש זמן פנומנלי, זיכרון מפותח ואת היכולת לנחש משמיעה כמה אותיות יש במשפט. בכל מקום אליו הגיע כבר היה מי שזרק לו משפט וחיכה לפלט המדוייק. באחד הקטעים בסרט אבם מתבקש לפרוט משפט ארוך למספר אבל מתבלבל. "אני פעם
בצעירותו התפרנס אבם ממכירות במשרד של פשנל, ובמהלך עשר השנים האחרונות לחייו עבד כשליח בחברה של המפיק אביב גלעדי, בהתחלה על אופניים, אבל בעקבות תאונה שעבר זנח את הדו-גלגל ועבר לשליחויות ברגל. "הוא מאוד חסר אצלנו", מתגעגע גלעדי ומוסיף, "חסרה הנוכחות שלו. הוא היה היחיד שיכל להיכנס אלי למשרד בכל רגע נתון. היו לו כל מיני אמירות, הוא היה נכנס ואומר 'גיליתי למה אין אלוהים'. התברר שהוא דיבר עם אורי זוהר שאמר לו 'למה שלא תחזור בתשובה?', אז הוא ענה 'אם אלוהים יעשה נס ויוכיח שיש אלוהים, אני אחזור בתשובה'. אני מרגיש שהנוכחות שלו ניתנה לי כמו מתנה, נמשכתי אל תום הלב שלו. תמיד הסתכלתי עליו וקיבלתי פרופורציות לחיים".
אתה חושב שהיו לו חיים טובים?
"אני חושב שיחסית לאדם כזה ומה שהחברה היתה עושה איתו, היה לו מזל לאורך כל הדרך ליפול על אנשים שהפכו את חייו ליותר נעימים. אם הוא היה במוסד, מצבו היה הרבה יותר חמור".
בהלוויה הסוריאליסטית של אבם, שנפטר בגיל 62, נכחו גלעדי, ארבע המזכירות שלו, האחות של אבם והרב אורי זוהר שספד לו. "היה עצוב", נזכר זוהר. "אם הוא היה שם, הוא היה מתאר את זה יותר פיוטי ממני. זה התום שלו שהפך כל דבר לפיוטי. הוא פייטן של ראייה אמיתית, כנה, פשוטה, ילדותית. בדיעבד זאת היתה המגבלה שלו. הוא היה מבוגר עם תפיסה של ילד".
בילד הזה אפשר להבחין כשאבם פנה לנוסעים בתחנה המרכזית בחדרה או עפולה, ושאל אותם אם ירצו לשמוע "מעשה שקרה לי לפני 26 שנים וארבעה חודשים". הוא שוטח פעם אחר פעם, בשיכרון חוויתי, את סיפורה של זיווה האבודה. "היא בטח כבר נשואה", מציע אחד המאזינים. "אתה חושב שאלה שנשואים הם סימפטים?" צוחק אבם. "אין להם סבלנות לעצור בכבישים בזהירות. עוברים באור אדום. קודם היו לומדים לחצות את הכביש לפני שמתחתנים".
טיפה של סוריאליזם
אורי זוהר היה זה שאימץ אותו בתקופת להקת הנח"ל המיתולוגית וכשהשתתף ב"בצל ירוק". אבם, כך נדמה, ניטרל את הציניות שאפיינה את החבורה בתקופה ההיא. "לא יכולת להישאר ציני", מסביר זוהר, "יכולת לעשות ממנו בדיחה פעמיים, שלוש. אבל כשהוא כל החיים איתך - אתה מתקשר אליו, ואתה לא עושה בדיחות מהקרובים אליך, גם אם הם מוגבלים".
"אנחנו קיבלנו אותו בילד-אין, כי הוא הוצג לנו כקמע של להקת הנח"ל", נזכרת ירדנה ארזי, מהדור הצעיר יותר של הלהקה. "הוא היה עובדה, והוא בא עם הזוהר והכוח שנלוו ללהקה. הוותיקים מאד גוננו עליו, גם מפנינו - שלא ניפול לפח הזה וננסה לתפוס מקום על חשבונו".
"אני חושבת שהוא היה כל-כך נאמן", מציעה רבקה מיכאלי פרשנות משלה, "הוא הולך אחריך כל הזמן, ובסוף אתה אוהב אותו. זאת היתה נאמנות טוטאלית. הוא אהב את שירי הלהקות אהבת נפש, והוא לא נוצל לרעה, זה מה שהיה יפה".
מה את זוכרת ממנו?
"היו לו את כל האמירות האלה, 'אני נפגעתי בציפורן, אפשר לומר שהיתה לי תאונה', או 'פעם שרתי שירי להקות על המרפסת והשכנים צעקו עלי'. לחיפושים אחרי זיווה כבר הקשבתי אצל אורי זוהר. הוא היה מדהים שם. אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר במשהו פיוטי, מן כמיהה לדבר בלתי מושג, שמץ של משהו סוריאליסטי, מכיוון שאם לא ידעת שהוא בחור מוגבל, היית מעלה בדעתך שיש לו יומרות פואטיות. הוא באמת חיפש אותה".
חיים טופול, גם הוא מחלוצי הלהקה, הכיר את אבם עוד כשהיה נער מסורב גיוס, מאוכזב עד עמקי נשמתו על שלא יעביר את ימי החאקי עם הקולגות שלו מהצופים, עד שאומץ אל לבם של חברי הלהקה. "החיים שלו היו התיאטרון", הוא נזכר. "כל מה שעניין אותו זה לבוא אלינו ולהגיד 'אתה זוכר את השיר הזה' ולעשות את הקטע ההוא. ואז אורי ראיין אותו לרדיו, ופתח איזה דלת לנפשו. הסתבר שלנער הזה כבר היתה אהבה גדולה. זה חשף צד רומנטי שלא היינו מודעים ולא תיארנו לנו שקיים אצלו. אני זוכר שדובר על זה די הרבה. והיו ויכוחים אם צריך לפתוח את הפרטיות של הילד הזה בגלל מצבו במילייה שלנו ואולי אפילו בעיתונים. הוא נעשה מן סלבריטאי כזה במימדים של אז, ודובר בו הרבה, והוא המשיך לרכב על האופניים ולעשות שליחויות".
