בית החיות

למרות שגם "הטירה הנעה" וגם "מדגסקר" הם סרטי אנימציה, קשה לתאר שני סרטים שונים זה מזה. "מדגסקר" של "דרימוורקס" הוא מוצר תעשייתי, תאגידי, מלא צבעי מאכל וחומרים משמרים. מתוק וטעים אומנם, אבל נטול ערך תזונתי. "הטירה הנעה של האוול" הוא סרט שיוצא מבית מלאכתו של הייאו מיאזאקי, בכיר האנימטורים ביפן, שסרטיו עדיין מצוירים ברובם ביד, ומיאזאקי עצמו לוקח חלק פעיל בציור. מול מפעל הקונפקציה הענק של הוליווד, אצל מיאזאקי זאת מלאכת יד, מעשה אמן. ההבדל הוא שמיאזאקי מייצר מאכלים שטעמם נרכש. אני למשל, מתפעל מהערך האסתטי של סרטיו, אבל מגרד את הראש בתימהון כשאני מנסה להבין מה אני חושב עליהם.

האמת תיאמר: אני לא ממש מבין אותם. מה שמדהים הוא שלהבדיל ממה שהייתם מצפים מהאנלוגיה הנ"ל, מיאזאקי לא מייצר סרטים אזוטריים, לפחות לא מנקודת מבט יפנית. למעשה מיאזאקי הוא היוצר הקופתי ביותר של יפן. סרטיו שוברי קופות עקביים. סרטו הקודם, "המסע המופלא" (שזכה באוסקר כסרט האנימציה הטוב ביותר), הוא הסרט הקופתי ביותר בתולדות יפן.

"הטירה הנעה", שיוצא בארץ בסוף השבוע הבא, הכניס כ-190 מיליון דולר ביפן בלבד. "מדגסקר", להיט הקיץ של "דרימוורקס", הכניס באמריקה כ-160 מיליון דולר בחמשת השבועות שבהם הוא מוקרן. כלומר, לעיניים יפניות "הטירה הנעה" נגיש בדיוק כמו "מדגסקר" לעיניים אמריקאיות. מדהים. "המסע המופלא" היה סרט יפהפה, אך כדי להבין אותו - כדי באמת להבין אותו, ולא רק כדי להתייחס אליו כאל טריפ ויזואלי מרהיב - צריך להיות בקיאים בפולקלור יפני, בעולם הספיריטואלי שלהם ובתפקיד שממלאים אלים ורוחות בחיי היומיום שלהם. מהבחינה הזאת, "הטירה הנעה" הוא סרט קל יותר לפיענוח כי הוא מבוסס על ספר אנגלי, והנוף שהוא מציג - גם כשהוא זר ופנטסטי - עדיין נראה יותר כמו ליברפול מאשר קיוטו.

את הספר כתבה דיאנה ווין ג'ונס, בת 70, מבכירות סופרות הפנטזיה לילדים (בשנים האחרונות היא גברה פעמיים על ג'יי.קיי רולינס וזכתה בפרסים על ספריה). כשלמדה באוקספורד בשנות ה-50 היא היתה תלמידתם של ג'.ר.ר טולקין (מחבר "שר הטבעות") ושל ק.ס לואיס (מחבר סדרת "נארניה", שגם תגיע בקרוב לקולנוע) והשפעתם על כתיבתה ניכרת. "הטירה הנעה" מספר על נערה שחיה במין עבר עתידני המתפרנסת מכובענות. כישוף שמטילה עליה מכשפה הופך אותה לאשה קשישה. בחיפושיה אחר הדרך להפר את הכישוף היא פוגשת את האוול, מכשף צעיר ויפה הגר בטירה נעה. סופי מצטרפת לשותפיו למסע של האוול ונקלעת לעולם במלחמה, שבו פצצות וכשפים נלחמים זה לצד זה.

כרגיל אצל מיאזאקי, הסרט נראה כמו קליידוסקופ מרהיב של אוטופיה ואפוקליפסה, גם אם המסר האנטי מלחמתי של הסרט נראה מעט נאיבי, בדומה למסר האקולוגי של "הנסיכה מונונקי", סרטו הלפני אחרון. "הטירה הנעה", ברגעיו הטובים, נראה כמו חיבור פלאג ישיר לתוך מוחו ודמיונו של מיאזאקי. זה הרגע שבו הקולנוע שלו מתעלה על התוצרים התעשייתיים של "דרימוורקס" ו"דיסני". לטוב ולרע, הן ברגעים הצלולים והן ברגעים המייגעים (ויש כאלה), הסרט הזה משקף את החזון הוויזואלי של יוצר אחד ואת השקפת עולמו, שיש בה נאיביות ופסימיות במינונים שווים.

"מדגסקר", כפי שכבר התרגלנו לקבל מ"דרימוורקס", הוא סרט משעשע. הוא יותר משעשע מ"תפוס ת'כריש" ופחות מנג'ס מ"שרק 2". הוא מתחיל מקסים, אבל הוא נגמר דביק. זהו סיפורם של אריה, זברה, ג'ירף והיפופוטמית שגרים בגן החיות בסנטרל פארק בניו יורק (ולראות את ניו יורק מונפשת היא אחת האטרקציות החביבות של הסרט הזה). הם מפונקים, עירונים, היפוכונדרים ומאוד מרוכזים בעצמם. ואחרי חצי שעה של סרט, בעקבות פיתולי עלילה מסורבלים, הם מוצאים עצמם נטושים על חוף האי מדגסקר, שם הם צריכים להתמודד לראשונה עם החיים בטבע (כן, בדיחת "להתחיל מחדש" עם טום הנקס לא רק מתבקשת, היא גם מגיעה די מהר). יש לא מעט סיטואציות סיטקומיות חביבות בסרט, בעיקר בחצי הראשון, ויש אטרקציה עיקרית אחת: הנוכחות הווקלית של עלי ג'י (או סשה ברון כהן בשמו האמיתי) בתפקיד ג'וליאן, מלך הלמורים. גם בלי רפליקות מבריקות מצליח כהן, בזכות אנרגיה בלבד, לגנוב את ההצגה מבן סטילר וכריס רוק, שמדבבים את הדמויות הראשיות. הדרך, אם כן, סלולה ל"עלי ג'י, הסרט המצויר". או ל"מדגסקר, הסיטקום". כבידור, "מדגסקר" הוא מוצר סביר. אבל בשביל אמנות וקצת שכל, לכו ל"הטירה הנעה".

עניבת חנק

אם הייתי יכול לכתוב ביקורת רק על סמך הקרדיטים, הרי ש"החליפה" היה צריך להיות יצירת מופת. סטיבן סודרברג הוא המפיק (עם ג'ורג' קלוני). בראיין אינו, המוזיקאי הנערץ עליי, חתום על המוסיקה. על הבימוי חתום ג'ון מייברי, יוצר בריטי לא שגרתי המוכר כאמן פלסטי וכמי ששיתף פעולה עם דרק ג'רמן המנוח (אחד הבמאים הניסיוניים המשובחים של אנגליה בשנות ה-80). וגם העלילה לכאורה מסקרנת: אדריאן ברודי הוא חייל שחוטף כדור בראש במלחמת המפרץ, מאבד את זיכרונו וחוזר הביתה מעורער. כשהוא מואשם ברצח שוטר הוא לא מצליח להבין (וגם אנחנו) האם הוא חף מפשע או שזיכרונו מתעתע בו. אלא שאז הוא פוגש פסיכיאטר פרובלמטי (כריס כריסטופרסון) שכולא אותו בתוך מגירת גופות וגורם לו להיכנס לטריפים של הזיות. אלא שאלה לא ממש הזיות: הוא הוזה על העתיד. ומה שקורה בהזיות קורה באמת גם בחיים. ואז זה מסתבך ומתלפף סביב עצמו עוד יותר.

ב-1990 ביים אדריאן ליין את הסרט "סולם יעקב", אולי אחת היצירות הכי פחות מוערכות של הקולנוע האמריקאי בסוף שנות ה-80. הסיבה ש"סולם יעקב" לא זכה להצלחה היא כי הסרט היה די מפרך ומבלבל, והייתם צריכים להגיע עד לשנייה האחרונה כדי להבין מה הוא רוצה מכם. מי שהגיע לשנייה האחרונה לא שוכח את הסרט המשונה והנועז הזה. במידה רבה "החליפה" מנסה לעשות דבר דומה: לתאר מסע בתוך מוחו של דמות, בלי שנוכל להבדיל מה אמיתי ומה הזוי. אבל מה שהיה די מסעיר ב"סולם יעקב" הופך סמרטוטי ב"החליפה". ובסופו של דבר כל היוצרים המצוינים האלה לא עוזרים לסרט. מנקודת מוצא מסקרנת הוא מגיע מהר מאוד להתשה ולתסכול. האלמנטים של הסרט לא מתחברים יחד. מדכא עוד יותר: המשחק בסרט די מחורבן, והצד האסתטי די עגום (מפתיע בשביל יוצר עם כזה קרדיט ויזואלי). התוצאה הסופית תמוהה.