צייתנות לנירון קיסר?

האם נאמר כבר הכל בסוגיית הצייתנות וגבולותיה? דומה שאחרי כל המלל והעצומות וגילויי הדעת וההעמדה לדין, יש עדיין מקום להעלאת נקודות מחשבה בנושא זה. שתי אמירות בפי: האחת מנקודת המבט של מקבל הפקודה, השניה והעיקרית - מזווית עינו של נותנה.

סרבנות אזרחית

"פקודה זו פקודה", והמסרב לקיימה עתיד ליתן את הדין. אף-על-פי-כן, יש להבחין בבירור בין סרבנות "נוכח אויב" לבין "סרבנות אזרחית", גם אם היא מתבצעת על-ידי לובשי מדים. לכל הדעות, קיים מידרג-סרבנות; לא הרי סירוב להטיל פצצה ממסוק מחשש לפגיעה סביבתית, או להיכנס בראש החטיבה לביירות מסיבה דומה - כהרי מיאון לגרז טנקים, לצבוע עצים, לפנות הריסות בית שקרס, להשתתף במבצע העלאת יהודי אתיופיה, לפזר חוסמי כבישים או לפנות סרבני-מדיניות. מבחינה משפטית אולי אין הבדל, אך זה קיים ברמה המצפונית, החינוכית וגם כלפי הטיעון הרווח: "להיכן נגיע אם כל אחד יסרב" (ויסכים להיענש)?

זעקות שבר על "קרע בעם בעקבות הסרבנות", על "פער בלתי ניתן לאיחוי" וכיוצא באלה מנופחות ביותר בקשר להתנתקות. משימת צה"ל העיקרית אינה מדינית, אלא ביטחונית נטו, ואי-ציות בתחום המדיני הינו "סרבנות בעצימות נמוכה" בלבד. יתר על כן, חיזוק מפתיע לטענה זו מגיע מכיוון בלתי צפוי, מתוך "הצעת חוקה בהסכמה" המופצת על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר איננו חשוד בתמיכה בסרבנות מכל סוג שהוא. "חוק יכול להסמיך את צה"ל, באישור הממשלה, לפעול להשגת יעדים לאומיים-ממלכתיים חיוניים. פעולות אלו ייעשו בהסכמת מבצעיהן", נכתב שם.

פקודה עיוורת - ללא יעד

מכאן נעבור להעיף מבט מן העבר השני, מזווית עינו של נותן הפקודה. האם מוטלת חובה, או לפחות המלצה, על מפקד בצה"ל לנמק את פקודתו, להסביר את רקעה ואת מטרותיה? פשפשתי בקוד האתי של צה"ל, בהגדרות תורת הלחימה ובמסמכים נוספים המופיעים באתר הרשמי של הצבא, יגעתי ולא מצאתי - ואינני מאמין: על-פי התורה הצבאית הכתובה, כנראה, חייבים למלא את המשימה בצייתנות עיוורת (!) ואין כל הנחייה להסביר או להציב מטרות. רובוטיקה! האמנם כך גם על-פי התורה המסורה והנלמדת בבה"ד 1?

קיימת שתיקה רועמת סביב הנמקת "יום הפקודה" לחיילי ההתנתקות, ואף מעלימים מחיילי הנדסה, למשל, לאן פניהם מועדות. "דף המפקד" הצה"לי מכיל שתי מלים בלבד: "חובת הציות" ותו לא. מפקדי צה"ל מתחמקים מחובתם (המוסרית, לפחות) להציג דברי רקע ולציין את יעדי פקודת העקירה ומטרותיה. אבל אל"ף-בי"ת של כל קורס פיקודי, זוטר ועילי, הוא הצבת יעדים ומטרות לפני קביעת דפ"א (דרכי פעולה אפשריות). מוטיבציה לביצוע פקודה בנויה רק על סימון המטרה, ורק בעקבותיה ניתן לדרוש צייתנות גם ממי שאיננו שלם עם היעד. האם מוכר לכם "מינשר לעוקר" מטעם קצין חינוך ראשי או מן הכפופים לו? באוזניי לא נקלט שום "שידור לאומה" מטעם ממשלת ישראל, שיבהיר רשמית מהם המטרות והיעדים שנשיג באמצעות משימה לאומית קשה זו. האם היה עולה על דעת מפקד גייס צה"לי לחצות את התעלה במלחמת יום הכיפורים, למשל, מבלי שיקדמו לכך הסבר והפחת רוח-קרב תודעתית?

יעדי "מבצע קטיף" לא דובררו במינשר לאומה ולצה"ל, ומסיבה ברורה: חלקם אשלייתיים או שקריים בעליל, באחרים (הם כנראה האמיתיים) בושה להודות. האם משורר המנון הפלמ"ח "לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו אנו הפלמ"ח" (מלים: זרובבל גלעד, לחן: דוד זהבי) התכוון לצייתנות עיוורת? האם המילה "פלמ"ח" היא ראשי תיבות פקודה ללא מחשבה? האם מגש-הכסף הפלמ"חי היה "לגיון זרים", שכירי חרב רובוטיים, כפי שמתפתחת תיאוריה עכשווית? לפיכך, עצתי לשואלים: אל תסרבו סתם בעזות מצח! דירשו "יעדים ומטרות" לפני מילוי המשימה.

הרב ישראל רוזן, מרבני יש"ע, ראש מכון "צומת" בגוש עציון

ראו גם: