על כל פשעים תכסה אהבה

"לא אומר לך שהטובים מכולם הם השותים, אבל שהם אלה שלכל הפחות נגלה להם משהו, משהו שלא יכלו להשיגו, משהו שההשתוקקות אליו הכאיבה להם בבטנם, אולי משהו שאבי ואני נעצנו בו את מבטינו בערב ההוא שישבנו שנינו לרגלי הגדיש ובעינינו השתקף הרקיע חסר הצבע".

עד גיל 40 לא ידע שארל כמה הוא רעב. אשתו הראשונה ילדה לו שתי בנות ונפטרה. אישה אחרת, מצוינת, מהוגנת, שהגיעה לביתו כדי לעזור לו עם הבנות הקטנות שהיו חולות, הפכה לאשתו השנייה. היא היתה בורגנות אמיתית, כמו השופט. דור שלישי לבורגנות, מאלה מרגישים בה בנוח, לא כמו שארל, שהרגיש כמו תלמיד בכיתה שכל הזמן עומד למבחן ("האם חלמת פעם שנשאת לאישה את המורה שלך מבית הספר? ובכן, אדוני השופט, זה מה שקרה לי"). החיים היו יכולים להיות יפים ולהמשיך במסלול שהאישה השנייה התוותה עבור כל המשפחה של שארל. אילולא היה לו את החור הזה, אילולא הבין שהוא איש בלי צל בעולם של אנשים עם צל.

שארל ואני

כמו בשיר של "Talking Heads", שארל התעורר יום אחד, הסתכל על חייו ושאל את עצמו "How Did I Get Here?". אהבה חדשה, מפתיעה ולא צפוייה היא שחילצה אותו, החזירה לו את הצל, את התחושה של עצמו, של חיים. השאלה הנשאלת היא האם אדם שהיה רעב ארבעים שנה, יכול פתאום ללמוד לחיות בשובע.

שארל לא הסתגל, ולכן, בסוף הסיפור, שהוא גם סוף המכתב, סוף הגרסה הרשמית של שארל לאירועים, למרות הסיום הנורא - סלחתי לו. כמעט שמחתי בשבילו. הוא נחלץ. הוא סגר את החור. הוא לא רעב יותר.