נגד הדמוקרטיה והשכל

תמונות העימות החוזר ונשנה בין מתנחלים לחיילים ושוטרים באזור כיסופים מסבירות היטב את הדילמה שבפניה ניצבות רשויות החוק. מפגינים מעטים יחסית הצריכו שלשום בלילה פעולה מאומצת של מאות אנשי צה"ל, משטרה ומג"ב כדי לעצור את התקדמותם לעבר הגדר המפרידה בין ישראל לרצועה. צריך רק להכפיל את מספרם בכמות האנשים שהגיעו אתמול לנתיבות ואלה המתכוונים להגיע לאזור בימים הקרובים, כדי להבין את גודל האתגר שהם מציבים לכוחות הביטחון. 

גם השפה שבה משתמשים מנהיגי המתנחלים מרתיעה. מי שמזדעזעים כשקושרים ביניהם לבין מי שבחרו בדרכים לא חוקיות, ממהרים מצד שני לומר ש"עצירת המחאה תגרום לאילמות". מועצת יש"ע צריכה להחליט: או שאנשים כמו יגאל עמיר וקושרים אחרים לא הושפעו כלל מהמחאה המאורגנת, ויש בקישור בינם לבינה משום האשמה קולקטיבית והסתה, או שמדובר באותו ציבור שאם לא יתנו לו למחות יפנה לאלימות. אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו. 

ועדיין, החלטת המשטרה לעצור את ההסעות המאורגנות של מפגיני הימין בנקודות המוצא שלהן היא אקט לא דמוקרטי וטעות ציבורית קשה.

הטענה שמדובר באנשים היוצאים יחד כשפניהם להפגנה בלתי חוקית, ולכן מותר לעצור אותם, היא מתיחה עד הקצה ומעבר לו של סמכויות הרשות. הפגנה בלתי חוקית (כמדומני שמדובר בהפגנה ללא רשיון, אבל "בלתי חוקית" נשמע הרבה יותר גרוע) היא הפגנה שמותר למשטרה לפזר אותה. זה לא אומר שמותר לשלטונות למנוע מאנשים בכוח להגיע אליה, תוך איום על נהגים. אין בכך הצדקה להגביל את חופש התנועה של אלפי אנשים, שאין הוכחה שכולם מתכוונים לנהוג באלימות, לחסום את התנועה או לעשות כל מעשה אחר היכול להצדיק פעולה מונעת.

תמונות האוטובוסים המעוכבים רק חיזקו את המסר של המוחים. הן הציגו את השלטון כאחוז היסטריה ואת המפגינים כאנשים הנחושים לממש את חופש התנועה שלהם, המוכנים אפילו ללכת ברגל לנתיבות. זוהי שטות פוליטית, אבל לא בכך העניין.

ההתנתקות אושרה בהחלטת ממשלה והצבעה בכנסת. הרשויות המבצעות צריכות לעשות כמיטב יכולתן כדי לממש אותה. אם יש להן חשש סביר שרבים ממשתתפי ההפגנה ינסו לחדור לרצועה בדרכים לא מאושרות ואף מסוכנות, הן צריכות לבלום אותם - כולל במרחק מסוים מהגדר, תוך שימוש בכוח סביר, ועם סמכויות מעצר וענישה. אם מישהו מארגן הפגנה ללא רישיון, יש בחוק מספיק סמכות להענישו. מכאן ועד למנוע מאנשים לנסוע מקריית שמונה לנתיבות כדי להשתתף בצעדה יש מרחק רב. 

כמעט כרגיל, האחריות על חציית המרחק הזה נופלת על הדרג הביצועי. בכל הפרסומים נאמר שההחלטה הייתה של מפכ"ל המשטרה משה קראדי. הוא עצמו הבהיר שהמשטרה היא שקיבלה את ההחלטה ולא הדרג המדיני. השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, אמנם נחלץ להגן על המשטרה - אבל ראש הממשלה וממשלתו, המתכנסים חדשות לבקרים כדי לדון בכל עניין, נשארו פתאום מחוץ ללוּפּ. כאילו החלטה בסדר גודל כזה, הנוגעת לזכויות האזרח של אלפים ולמאבק הפוליטי המסעיר את כל מדינת ישראל, אינה צריכה ליפול בדרג מיניסטריאלי.

אי אפשר שלא להיזכר במקרים הרבים שבהם הוצג צה"ל כאחראי על החלטות שהממשלה, כמפקד העליון שלו על פי חוק, הייתה אמורה לקבל - ולעמוד למשפט הפוליטי והציבורי עליהן. משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, כינה את זה פעם "פוליטיקאים המתחבאים מאחורי שמלת הקצינים". ההבדל היחיד הפעם הוא בצבע השמלה - כחול ולא חאקי.