ואם יירו עלינו, שאלה החיילת

השבוע החלו כוחות גדולים של צבא, משטרה ומשמר הגבול באימונים העיקריים והמסכמים לקראת ביצוע פינוי מתנחלי גוש קטיף. בחום אימים ששרר באזור הדרום, תחת השמש הקופחת, תרגלו אלפי חיילים ושוטרים את המציאות המפחידה העתידית, תרגלו את הרע מכל. האסימון, אמרה אתמול חיילת מ"צוות לאה" של גדוד "קרקל" אחרי שגררה יחד עם שלוש חברותיה "מתנחל" עקשן, מתחיל ליפול לכולם רק עכשיו.

עדיף שוטר ותיק על סג"מ צעיר 

משימת פינוי המתנחלים מבתיהם בגוש קטיף איחדה לזמן קצר בצאלים את כל זרועות מערכת הביטחון. אנשי צבא, משטרה ומשמר הגבול פועלים ומתאמנים יחד לקראת המשימה, מאחדים כוחות לקראת הבאות. הצירוף של שוטרים בני 25 או 30 פלוס לחיילים וחיילות בגילאי העשרים מרתק. עם זאת, הצירוף הזה גם מגלה את יתרונו של הניסיון. השוטרים, המנוסים בביצוע חיפושים בבתים, במעצרים ובפינוי אנשים פועלים בהצלחה יתרה. צוותי חיילים שבראשם עמדו בתרגילים שוטרים, הצליחו להשתלט על המצבים המורכבים בהצלחה רבה יותר. אלא שהצוותים המעורבים האלה הם לא רבים, ומחזות של סג"מים צעירים שנראו קצת מבולבלים בבואם לפנות שישה "מתנחלים" שנקשרו זה לזה בבית וצרחו ללא הרף לא היו נדירים.

מלחמת שתי הדקות 

צוותי הפינוי כוללים 17 חיילים: מפקד או מפקדת, ו- 16 חיילים וחיילות המחולקים לארבע חוליות. כל חוליה כזאת, אומרות ההוראות, תפנה מתנחל. כלומר, אסור שיווצר מצב שפחות מארבעה חיילים יגררו סרבן פינוי. אלא שבתרגילים התברר כי כשיש חמישה או שישה מתנחלים שיושבים צמודים זה לזה שלובי גפיים, ארבעה חיילים לא מספיקים, לפחות לא בהתחלה. הגדלת הצוותים בשני חיילים נוספים הופכת את משימה הפינוי של מתנחל עקשן לקלה יחסית: תוך כשתי דקות, לאחר הפעלת לחץ פיזי, ולחץ פיזי הוא הכרחי, יכולים שישה חיילים לפנות מתנחל אל האוטובוסים שימתינו מחוץ לבתים. צריך לראות כדי להאמין: שתי דקות, והמתנחל הבעייתי עוזב את זירת המאבק.

רק אל תגידו "הזדהות"

באקדמיה ללשון עברית אולי לא יאהבו לשמוע, אבל המילה המסוכנת ביותר בצה"ל ובמשטרה בימים אלה היא המילה "הזדהות". מחד, עושה צה"ל את כל המאמצים כדי להבהיר לחיילים כי המשימה של הפינוי היא לא משימה ככל המשימות, כי אין טובים ורעים במציאות המורכבת הזאת, כי המתנחלים הם לא האויב. אך מאידך, המפקדים מבהירים לחייליהם בכל הזדמנות: יש הצטרפות, אין הזדהות. צריך להראות למפונים שמבינים את כאבם, צריך לשמוע אותם ולהשתתף בצערם, אבל לא מומלץ להזדהות איתם. לכן נולדה המילה החדשה הזאת, הצטרפות, שאמורה לייצג את מה שמותר לאנשי מערכת הביטחון להרגיש בימים אלה. הצטרפות מותר, הזדהות אסור. אסור, כי היא יכולה להוביל להזדהות יתר, או במילה אחרת - לסרבנות.

"המילה הזדהות היא מסוכנת", הסביר רס"ן עמוס גואטה, סמג"ד גדוד "קרקל" לחייליו. "אני לא מזדהה עם זה שהם מפירי חוק, אך אני מצטרף לכאבם". ההצטרפות, אגב, היא השלב השני בתהליך הפינוי: השלב הראשון הוא שלב ההקשה וגילו הסבלנות לכעס ולמרמור, השלב השני הוא ההצטרפות, והשלב השלישי הוא שלב ההובלה הפסיכולוגית של המתנחל אל מחוץ לביתו.  

"מעצבן שמקללים אותי"

החשש הגדול במערכת הביטחון, גם אם נציגיה לא יאמרו זאת בגלוי, הוא מפני התמוטטות נפשית של הכוחות המפנים, בעיקר של החיילים הצעירים. שיטות הפעולה של המתנחלים, הכוללות "שטיפת מוח" אגרסיבית, שנראתה גם בכפר מימון, מדאיגה, שלא לומר מפחידה את הקודקודים. חיילות וחיילים שהשתתפו אתמול בתרגילי הפינוי בצאלים, סיפרו כי לא הקללות של המתנחלים מרככים את ליבם. אלה דווקא מדרבנים אותם לבצע את המשימה טוב יותר. אבל השירים, התפילות והסיסמאות האוהבות והמחבקות עושות את העבודה.

"אם מקללים אותי", אמרה חיילת שפינתה "מתנחלים" בתרגיל, "זה מעצבן אותי. למה מי הם שיקללו אותי, שיקראו לי בוגדת. אבל כשהם שרים, כשהם אומרים דברי נועם, זה נוגע בי, זה חודר. אבל שלא יהיה ספק: אני אבצע את המשימה". בצה"ל החליטו כי הנשק הטוב ביותר נגד הריכוך הוא ריכוך מוקדם, העברת מסר ברור לחיילים שמותר וצריך לרחם על המפונים.

המפקד יתיש את המתנחלים

גם אם המתנחלים בחלק מהמקומות צפויים להתנגד באופן אלים לפינוי, בסופו של דבר צה"ל, המשטרה ומג"ב יבצעו את המשימה. אין אופציה אחרת. אבל במערכת הביטחון מודעים היטב לעובדה כי כל צעד וכל פינוי יהיה מתועד על ידי התקשורת, והאסטרטגיה היא אסטרטגיה של התשה. ההנחיות שקיבלו הצוותים ומפקדיהם בימים האחרונים אומרות כך: מי שנכנס ראשון לבית של מתנחלים ומנהל את הדו שיח עם המשפחה הוא מפקד הצוות. הוא ורק הוא רשאי לנסות ולשכנע את התושבים לצאת מרצונם, גם אם זה ייקח שעה, גם זה ייקח ארבע שעות. ההחלטה היא בידיים של המפקד. "תנו להם לצעוק, להוציא קיטור. תגידו להם כמה שאתם מבינים אותם", נאמר לחיילים בתדרוכים. "תראו להם ותגידו להם שאתם מבינים את הכאב שלהם. תהיו אמיתיים, תחזקו את הבן אדם, תקשיבו לו. תנו לו לפרוק לחץ. בסוף יש רק מטרה אחת: להוציא אותם מהבית, עם כמה שפחות נפגעים".

יסבלו או לא יסבלו?

אזרח מן השורה שינסה להרים יד על שוטר ביום יום יום, או ינסה לדחוף אותו או לירוק בפניו, צפוי להיות מואשם בבית משפט בהעלבת ותקיפת עובד

 ציבור. לצורך הפינוי, הוחלט במערכת הביטחון למתוח את הגבולות. מתנחל יורק בפניך, דוחף אותך, מרים עליך יד? סבול בשקט, נאמר לחיילים ולשוטרים. המציאות מורכבת ובעייתית, צריך להבין אותם. החיילים והשוטרים לא אוהבים לשמוע את ההנחיה הזאת. בכיתות הלימוד הם מהנהנים בשקט, שואלים שאלות, אבל כשיוצאים מן הכיתה, בשיחות באוהל, ברור לכולם שאף אחד, בטח לא השוטרים או לוחמי מג"ב יסבלו שמישהו יירק להם בפרצוף. כך שאם המתנחלים בונים על הסבלנות של המפנים ועל התדרוכים בכיתות הממוזגות, כדי שיחשבו טוב טוב לפני.

חברים, לתפוס מחסה

אחת האפשרויות שמועלות במערכת הביטחון היא שחלק מהמתנחלים ישאו כלי נשק במהלך הפינוי. צוותי הפינוי, לעומת זאת, יהיו לא חמושים, ולא יוכלו להתמודד עם הבעיה בו במקום. הנה תרחיש שהועלה באחד התדרוכים: צוות פינוי מגיע לבית, נכנס, ומגלה שלאדם שנמצא בבית נשק ביד או חוט שמפעיל מטען. "מה עושים", שאלה חיילת את מפקדיה. "תופסים מחסה", השיבו מפקדיה, וקוראים לצוותים היעודיים ולצוותי ההשתלטות, מבודדים את האזור ומונעים התקרבות של אנשים אחרים". "ומה יקרה עד שיגיע הצוות", התעקשה החיילת. "תופסים מחסה. לא נהיה כמו ברווזים במטווח", השיב המפקד. "ואם ייפלט כדור", לא נרגעה החיילת המודאגת. מיותר לומר כי התשובה של המפקד חזרה על עצמה. או במילים אחרות: תופסים מחסה, ומקווים לטוב עד שיגיע מישהו להשתלט על המצב.

צילום וידאו: אטילה שומפלבי