תנו לצה"ל לנצח
הימין יודע שנושאים הקשורים בשואה מקפיצים לנו את הפיוזים. זה הזמן לתת לצבא ולמשטרה לעשות את העבודה ולנו, המגיבים הסדרתיים, לנוח קצת
הימים שנותרו עד לנסיגת ישראל מרצועת עזה יהיו, כנראה, ימיהם הגדולים של הקופירייטרים הקטנים: מעצירת התנועה - לשמן על הכביש, מן הסרטים הכתומים - לטלאי הכתום, מן הפולסא דנורא - אל מדי האסירים באושוויץ, ומהכנס המשונה בכפר מימון - לכנס עוד יותר גדול בשבוע הבא. "אירועי התקשורת" הללו ייכשלו לחלוטין אם נפסיק לספוק כפיים ולהרים קול זעקה על כל מעשה של איזה אידיוט בימין הקיצוני. תגובות מחנה השלום הן הדלק של ספינת השוטים הזו, וככל שנמעט להתרגש מן הרעיונות - כן ייטב.
התקשורת מבינה שעל סדר יומנו יכול להיות רק נושא אחד, ושהנושא העכשווי הוא הנסיגה מעזה. הפרוייקט התקשורתי כולל הצבת כתבים בנקודות אסטרטגיות שונות, ובכלל זה גם בשני המחנות הניצים: יש כתבים בהתנחלויות ויש כתבים בעיר האוהלים של הצבא המפנה, ועל כולם מוטלת החובה הקדושה לספר את הסיפור. הימין מנצל את הרגעים הללו - ומייצר רעיונות. הוא יודע שנושאים הקשורים בשואה מקפיצים לכולנו את הפיוזים ו"מחייבים תגובה", ואילו מחנה השלום לא יכול לעבור לסדר היום, ופונה ליועץ המשפטי, וקורא למשטרה, ומזדעזע, ומייסר את הרבנים ואת מורי ההוראה ותובע לפעול במלא חומר הדין.
אז אולי נלמד משהו מן הימין וניתן לצה''ל לנצח? כך, פשוט. עומד לו צבא בסדיר ובמילואים, צבא רבבות, מול המתנחלים, מחנה מול מחנה, ונערך לקראת רגע הפינוי שנמצא מאחורי הפינה. על הטרור ניתן לגבור באמצעות שילוב של מהלכים מדיניים ותשובות צבאיות מדודות. כשנתנו לצה''ל לנצח הסתבר בחמש השנים האחרונות שזה לא מספיק. ועד שאבו-מאזן לא הביא להפסקת אש, לא היה אפילו שקט יחסי. עכשיו, לעומת זאת, צה''ל לא זקוק לשום תוספת כדי לנצח. הוא מאומן, המטרה ברורה, ובתוך זמן (קצר מן הצפוי) ישחרר אותנו מן התופעה ההזויה של התנחלויות ברצועת עזה, המקום הצפוף ביותר בעולם.
צה''ל ינצח במערכה הזאת. המשטרה תנצח במערכה הזאת. ניסיונות המתנחלים לבוא בהמוניהם כדי למנוע את גזירת הגירוש המדומה יישארו פרטניים, עגומים ומביישים. הניצחון יהיה של מי שהבינו כל השנים שאין לנו מה לחפש בעזה, של המשטר בישראל, שיש בו ממשלה וכנסת, המקבלות החלטות ברוב מול מיעוט, ושל זרועות הביטחון הפועלות במדינה דמוקרטית.
כששאלו אותי מה אני אומר על השימוש במדים של אסיר באושוויץ, אחרי ששאלו אותי על הטלאי הכתום והמספור של הזרוע, והצעקות "יודנראט" ו"נאצים", והשימוש במושג "גירוש", ועוד ועוד - ביקשתי לתת צה''ל לנצח ולתת לנו, המגיבים הסדרתיים, קצת מנוחה. הרי בלי תגובותינו, לקופירייטרים הסדרתיים אין קיום. עוד שבועיים תרדו מהגג, תחזרו הביתה, ואם תרצו להידבר תמצאו בנו תמיד פרטנר. עכשיו - נעשה הפסקה.
- שלמה אנגל: על ארבעה חטאי השמאל
