לא כדין תל-אביב

בשטחים הכבושים מתקיימת כבר קרוב לארבעים שנה מציאות הנובעת מתחיקת ביטחון, הזהה במהותה לתקנות ההגנה לשעת חירום. באמצעות תחיקת הביטחון הזו מקיימת ישראל הווי של מחסומים, סגרים, תפיסת שטחים לצרכי התנחלות, הגבלות תנועה, חסימות צירים ומניעת נסיעה של אוטובוסים. כל אורח החיים של המתנחלים מתקיים אך ורק בזכות חקיקה זו. בלעדיה, לא היו יכולים להתקיים בשטחים אפילו יום אחד. 

קצרה היריעה מלפרט את כל הדוגמאות למציאות שיכולה להתקיים רק על-ידי משטר צבאי. די אם נזכיר רק כמה מהן: כבישים ליהודים בלבד; תפיסת שטחים לצרכי התנחלות; הפקעות; איסור כניסה לשטחים המוטל על הפלסטינים - גם אם הם שייכים להם; איסור נסיעה לתפילה במסגד אל-אקצה בימי שישי. במצב ששרר עד היום, הופעלו כל התקנות הצבאיות רק נגד ערבים ורק בשטחים. למתנחלים זהו צורך קיומי, ונדמה היה להם טבעי ביותר שיש שני סוגי בני-אדם - אלה הרשאים לנוע בחופשיות ולהתיישב בכל מקום שנראה להם, ואלה שהם תושבים (לא אזרחים) סוג בי"ת. נוצרו כאן למעשה שתי שיטות משפטיות - האחת בתוככי ישראל, דמוקרטית, והשנייה בשטחים, אנטי-דמוקרטית, מפלה, אין זכויות אדם - רק זכויות המתנחל.

על פי השיטה המשפטית בשטחים, הריבון לכאורה הוא המפקד הצבאי. בפועל, מי שהכתיב חלק גדול מההתנהלות היו המתנחלים וראשיהם. דו"ח ששון הינו המחשה רק בתחום אחד - תחום המאחזים. גם בדו"ח ועדת שמגר לעניין הטבח במערת המכפלה הוקדש פרק נכבד לנושא אכיפת החוק כלפי יהודים, שניתן לסכמו במשפט אחד: לית דין ולית דיין. אבל אנו, הישראלים החיים בתוככי הקו הירוק, העדפנו לא לדעת מה קורה שם. עתה הגיע המצב למבוי סתום. עכשיו סוף-סוף המדינה מנסה להתעשת. ראשי המתנחלים מבינים שלא רק מפעל ההתנחלויות כולו בסכנה, אלא גם הפריבילגיות האישיות מהן נהנו: הטבות מפליגות, טלפון פתוח לראשי המדינה, תקציבים ללא הגבלה.

המתנחלים לא יכולים להלין על איפה ואיפה. סגירת הרצועה היא צעד לגיטימי במקום בו מתקיים משטר צבאי. עצירת צעדה לשטח צבאי היא דרך לגיטימית להתגונן מפני ערעור אושיות הדמוקרטיה וסיכון חייהם של אלפי אנשים. חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם, חופש ההפגנה אינו מגן על החופש "לעצור את המדינה" ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל. הטוען לחופש הביטוי בשם כל אלה, אינו טוען מנקודת מבטה של הדמוקרטיה, אלא מנקודת מבטה של האנרכיה.

רטוריקה של דמוקרטיה

פנחס ולרשטיין עטה לאחרונה איצטלה של הדמוקרט הגדול ונתלה במרטין לותר קינג, כדוגמה למהלכים של ראשי מועצת יש"ע. בדיוק לדברים מעין אלה התייחס לאחרונה אהרן ברק, נשיא בית-המשפט העליון, באומרו: "לכאורה, רטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם בפיהם, אך פעולות של אנרכיה ופגיעה בזכויות אדם במעשיהם". 

לפני שראשי יש"ע, עורכי-דינם וארגוני זכויות האדם בישראל, החרדים באמת ובתמים מהצעדים שנאלצת המדינה לנקוט, שואלים את עצמם מה דינן של סגירת שטח ומניעת צאתם של אוטובוסים עם מפגינים - כדאי להם לעיין היטב באמירה זו של השופט ברק. בכך אולי יחסכו נסיעה לירושלים ובזבוז מיותר של נייר. נראה כי מול עוצמת ההתנגדות ייאלצו רשויות האכיפה והמשפט לנקוט צעדים מתאימים והולמים אך מדתיים, השאלה אינה שאלה של שחור ולבן. כי אם לא יעצרו את האוטובוס בקריית-שמונה, ואם יאפשרו להם לצעוד לעבר רצועת עזה וגוש קטיף, איך ימנעו מהם לעבור את הגדר?

רק יציאה מכל השטחים הכבושים תאפשר את החלת החוק הדמוקרטי בכל גבולות מדינת ישראל. רק היא תוכל לעשות הפרדה בין משטרה ששומרת מפני איום פנימי לצבא שמגן מאיומים חיצונים. עד אז, אל למתנחלים להלין על פעולות המדינה, ואל להם לצפות ליחס אחר.

רחל דולב, לשעבר הצנזורית הראשית