שתף קטע נבחר

ביום - בונים אוהלים, בלילה - בדשא בנווה דקלים

השיחות האמיתיות של הנערים המסתננים לגוש קטיף נערכות בלילה, על הדשא בנווה דקלים. את הצ'יזבטים החליפו סיפורי ההסתננות, את תפוח האדמה במדורה מחליפה הפיצה המקומית. לכתב ynet (עיתונאי, לא סוכן שב"כ), הם מבהירים: "קשה לנו, החופש נדפק, אבל אנחנו שמחים"

מחנות הקיץ של בני עקיבא? תחשבו שוב. רבים מבני הנוער של הציבור הדתי-לאומי מעבירים את הקיץ במה שנראה כענף הספורט הכתום, הלא-חוקי והנוצץ של הקיץ - הסתננות לגוש קטיף. במהלך היום הם לומדים תורה, בונים אוהלים ומסייעים לתושבים. בלילה? בלילה זה סיפור אחר. אז הם מתכנסים על הדשא שמול בניין המועצה בנווה דקלים, שם מתנהלות השיחות האמיתיות.

 

 

נושא השיחה העיקרי על הדשא הוא כמובן תוכנית ההתנתקות, שיישומה הולך ומתקרב. חלק מהנערים במקום משוכנעים - "הצבא יכניס כמה גדודים ויטיס את כולנו מכאן". אחרים, לעומתם, לא מאבדים תקווה. לטענתם, "ככל שיותר אנשים יעשו כמונו ויחדרו לגוש, ככה גדל הסיכוי שנצליח לעצור את הפינוי".

  

את סיפורי הגבורה והצ'יזבטים של דור הפלמ"ח מחליפים סיפורי ההסתננות לגוש. כך למשל משה בן ה-15, שהגיע היישר מבאר שבע. "הגעתי לנתיבות ושם נתנו לי תעודת זהות של נער מהגוש", הוא מספר. "ברוך השם, עברתי איתה את כל המחסומים. אני ישן בדשא או בכיתות בית הספר וברור שאשאר כאן עד שיתרחש הנס. פינוי? אם חס וחלילה יהיה פינוי, אני אהיה כאן כדי להקשות על הצבא".

 

על הצד החינוכי של ההרפתקה בקטיף מופקדים הרבנים, שמסתובבים במקום ועורכים שיחות חיזוק. על רבנים אלה נמנה גם הרב יהודה זולדה, מחנך בישיבת ההסדר בנווה דקלים. "כאשר עם ישראל מגלה מסירות נפש, האדמה מאירה לו פנים", הוא מבטיח לנערים. "כך קרה גם במקום הזה, שידע רק חולות ואיש לא גר בו קודם".

 

לטענת הרב, "אמונתו הרבה של הנוער נצרבת בתודעת הציבור, וצריבה זו תיתן אותותיה בעתיד. לא ניכנע ללחצים המופעלים עלינו. הקב"ה נוטע בנו כוחות להמשיך במאבק על צדקת הדרך".

 

אם את המזון לנפש מספקים הרבנים, שהרי על המזון הפיזי מופקדת הפיצרייה המקומית, אולי המרוויחה העיקרית מנהירת הנוער לגוש קטיף. בסביבות 23:30 מודיע בעל המקום שנגמר לו הבצק, אך אל דאגה - עד מהרה מוצב במקום שולחן וכל דיכפין יתה ויאכל קורנפלקס ולחם מטוגן, תרומתם הצנועה של חקלאי הגוש.

 

רק לאחר זמן מה מחליפים איתי הנערים מילה או שתיים. הם חשדנים מאוד כלפי כל מי שלא נראה כ"אחד משלנו". מבחינתם, אין כזה דבר "עיתונאי טוב". בעיניהם, אני "עיתונאי רע" במקרה הטוב, או סוכן שב"כ, שכל מטרתו להפלילם ולהוציאם מהגוש, במקרה הרע. ובכל זאת, למרות החששות, הם פונים אלי ומבקשים: "תכתוב שהחבר'ה פה שמחים, למרות שהלב גועש וכואב. שמחים, למרות שקשה לנו והחופש נדפק. אין פה יאוש, יש רק שמחה".

 

צילום וידאו: רוני סופר
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אילן מרסיאנו
ערמה של חבר'ה על הדשא
צילום: אילן מרסיאנו
ארוחת לילה
צילום: אילן מרסיאנו
מומלצים