שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חכם על קטנים

    ג'ירף דכאוני, איל נוירוטי ותמנון אובססיבי קומפולסיבי הם גיבורי ספר ילדים חדש. נראים לכם נושאים כבדים מדי לקריאה בגיל הרך? לא אם תשאלו את גדי טאוב, המחבר. נכון שאין לו ילדים משלו כדי לשפוט, אבל הוא עשה סטאז' על הילדים של האקסיות שלו והגיע למסקנה שעדיף לגלות להם את האמת ישר בפרצוף

    כמי שאיננו אב בעצמו, קשה שלא לתהות מאין שואב גדי טאוב את האמפתיה, העניין והכבוד ההכרחיים לעולמו של הגיל הרך. גיבור ספר הילדים החדש שלו הוא סייח איילים, המתגורר בקהילה כפרית במעבה היער הכוללת מלבדו גם ג'ירף, פנתר, צבוע ועוד חיות ג'ונגל – אשר לכולן העניק טאוב מאפיינים אנושיים. כך, למשל, הג'ירף – גיבור ספרו הקודם, "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" – ידוע בנטייה מלנכולית שאולי היתה מוצאת מענה במרשם של סרוקסט, ואילו התמנון משתמש בדיאודורנט שונה לכל אחד מבתי השחי שלו. כמו שנרמז בשם הספר החדש, "האיל שאהב ניקיון", הגיבור הוא יצור נוירוטי שתחביבו העיקרי הוא שאיבת אבק. הוא בורא לעצמו עולם סטרילי שמבודד אותו מסביבתו ומנציח את בדידותו. מוסר ההשכל, למי שמחפש אותו, יכול להצטמצם לאמירה של חבר של טאוב: "בשב

    יל חברים צריך להתלכלך".

     

    קשה לומר שאובססיה לרחיצת ידיים ונטייה דכאונית הן תופעות נפוצות במאגר ספרות הילדים, ובדיוק משום כך טאוב בחר לכתוב עליהן. "רציתי להגיד שיש לדברים כאלה מקום, שגם להם מגיעה קצת אמפתיה", הוא מסביר. "אני לא אוהב ספרות דידקטית, אבל אחד הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם זה על דברים שילדים מתביישים בהם. אני רוצה להגיד להם שאין להם במה להתבייש. הג'ירף חושב שאף אחד לא זוכר את יום ההולדת שלו, ומתמסר לרחמים עצמיים. האיל לא יכול לתקשר עם העולם. בשני המקרים מדובר בבלוף, כי הג'ירף הרי לא באמת רוצה להיות לבד, וכל מה שהאיל רוצה זה ליצור קשר עם אחיו הגדול. כולנו נוטים לפעמים להתמכר לפנטזיה הזאת של לבד, להגיד לעצמנו שאף פעם לא נהיה מאושרים, שאף אחד לא מבין אותנו – וזה בסדר".

     

    קשה בזוגיות

     

    הרומן שמנהל גדי טאוב (40) עם ילדים נמשך, בהפסקות, כבר עשרים שנה ומתפרס על כמה וכמה ערוצי מדיה, בהם ספרות, רדיו וטלוויזיה. בשנת 1986, קצת אחרי שהשתחרר מהצבא, שמע טאוב שבמחלקת הילדים והנוער בקול ישראל מחפשים כותבים. הוא התחיל בכתיבת חידות בלשיות, שפורסמו גם בעיתונות, ועבר לכתיבה שבועית של קטעי יומן, שבמרכזם ילד בכיתה ה', המתאר את עולמו היומיומי: המשפחה, החברים, בית הספר והאהבה העקבית, הלא ממומשת והצורבת למלכת הכיתה יעל.

     

    הקטעים האלה פורסמו ב"ידיעות אחרונות" וכונסו בהמשך בצמד ספרים: "דברים שאני לא מגלה" ו"דברים שאני לא מגלה ליעל". מעיון חוזר בהם עולה דמות של ילד רגיש, פיקח, שאינו מצטיין בספורט אבל גם לא בהכרח ממלא את משבצת הילד הדחוי והמבודד, ילד שמצליח בלימודים אבל פה ושם מזייף בהכנת שיעורי הבית, ילד שמגיע מבית יציב וחם אבל חש לפעמים כמי שנופל קורבן לחוסר ההבנה של המבוגרים בחייו. בקיצור, ילד כמו שגדי טאוב היה. לא מפתיע לשמוע ממנו עכשיו שיעל היה שמה של מלכת הכיתה בבית הספר שלו בירושלים, ושגם הוא אהב אותה אהבה מתסכלת, שמעולם לא התממשה. אגב, אף אחד מספרי הילדים של טאוב לא המריא לצמרת טבלאות רבי המכר, אבל 15 שנה מאז שיצא הראשון שבהם, הם ממשיכים להימכר בקצב של כמה עשרות עותקים בשנה – מה שאומר שדורות של ילדים עבריים התחנכו עליהם.

     

    אחרי הרדיו עבר טאוב להגשת רצף בתוכניות הילדים בערוץ הראשון ובהמשך הנחה את התוכנית "זאפ לראשון" עם חני נחמיאס, חוויה שהוא מתאר עכשיו כ"עונג וכבוד. בהתחלה לא רציתי, חשבתי שאנחנו לא מתאימים. היא חייכנית ולי היתה אידיאולוגיה שאני לא דופק חיוך מאוזן אל אוזן מול המצלמה. הגשה בצמד זה כמו משחק מטקות – כמה שהשני יותר טוב, המשחק כולו יותר טוב, וחני מצוינת. היינו יחד שתי עונות ועזבתי את ההגשה אחרי עשר שנים".

     

    כששואלים אותו אם הוא אוהב ילדים, הוא כמעט נעלב. "אני לא יכול לגמרי לענות על זה. אני רק יכול להגיד שאני יוצר בקלות קשרים עם ילדים. להגיד שאני אוהב ילדים זה נורא מעצבן, כי אני אוהב ילדים שאני אוהב ואני לא אוהב ילדים שאני לא אוהב. יש ילדים שאני מתקשר אליהם בקלות, אבל אם ילד מעצבן אותי, ויש ילדים שמעצבנים אותי, קשה לי לזייף".

     

    למה אין לך ילדים משלך?

     

    "כי אין לי בת זוג. הייתי נשוי בעבר לקטי קמחי. היא היתה צעירה ממני ואמרנו, 'נחכה עד שזה יתייצב', אבל זה לא התייצב והתגרשנו. עכשיו לה יש ילדים מנישואים שניים. אחר כך נסעתי לאמריקה והיה לי ברור שזה לא המקום להקים משפחה. אני לא כל כך קל בעניין הזוגיות, כך שזו הסיבה העקרונית לכך שעוד אין לי ילדים משלי".

     

    חוויית האבהות חסרה?

     

    "אני חושב שכן, אבל אני לוקח נורא ברצינות את זה שכולם אומרים לי, 'אתה לא מבין מה זה עד שזה לא קורה לך'. יש בזה משהו מאוד מבהיל. פתאום חתיכה ממך לא נמצאת בשליטתך, וקיים הפחד שבדאגה לילד. מצד שני, ברור לי באופן הגיוני,

    גם אם עדיין לא באופן רגשי, שהדבר הכי טוב לבן אדם זה כשאכפת לו מאנשים סביבו. הבעיה של העולם האינדיווידואליסטי שבו אנחנו חיים היא שהכל אמור להסתובב סביב הגשמה עצמית. מה שאנחנו רואים כאגואיזם – חוסר היכולת להתחבר למשהו שמחוצה לנו – הוא סוג של אומללות. אני לא אומר שלא ניתן להרגיש בדידות גם במחיצת ילדים, אבל ברור לי שכשהם נמצאים, אתה לא יכול להיות תקוע לגמרי בפופיק של עצמך".

     

    אולי זה רק בעיני המתבונן, אבל ניתן לאתר עצבות מסוימת באופן שבו טאוב מדבר על היעדרה של חוויית ההורות מחייו, בוודאי כאשר הוא מקשר בינה לבין רווקותו הנוכחית. "לא הייתי רוצה לעשות ילד ללא מערכת זוגית", הוא אומר. "אני רוצה קשר יומיומי, לא שהילדים יהיו אצל האמא ואני אבוא לבקר אותם פעם בשבוע".

     

    עד שזה יקרה, מתנחם טאוב בהזדמנויות שהיו לו לפתח קשרים עם צאצאיהן של נשים שאיתן יצא בשנים האחרונות, בהן סמדר קילצ'ינסקי והעיתונאית נטשה מוזגוביה. "אתה בהחלט נקשר. כשנפרדנו, שמתי לב כמה הילדים האלה היו חסרים לי. מדובר בתקופות קצרות שביליתי עם הילדים האלה ובכל מקרה לא הייתי אבא שלהם, אבל הקשר איתם היה משמעותי, ואתה חש את העוצמה שלו דרך הגעגוע".

     

    הילדה השמנה, הילד הממושקף

     

    טאוב עזב את הטלוויזיה עם פרוץ מהפכת הכבלים, כשערוץ הילדים החל לשמש מקפצה לכל דוגמנית מתחילה בדרך לטלנובלה. הוא התקשה להשתלב באקלים הצעקני של העידן החדש, והאמת – גם לא ממש ניסה. "יש שני סוגים של מגישים לילדים", הוא אומר, "הכוכב והאח הגדול, ולשניהם יש מקום. הכוכב זה לבוא ולהגיד: 'אני לא כמוכם, אני מיוחד'. הילדים מעריצים אותו, תולים את הפוסטרים שלו, חולמים עליו בלילה. זה מיכל ינאי. הסוג השני, האח הגדול, זה להגיד: 'אני כמוכם, רק יותר מבוגר, אז אני יודע עוד כמה דברים, אבל באופן בסיסי יש בינינו דיבור'. אני שייך לסוג הזה. גם עודד מנשה, אגב. אצל האח הגדול יש משהו יותר רגוע בטון, פחות פלאשי. לא הכל מגניב ומדליק ואין פסקול של האוס ברקע.

     

    "בהתחלה ניסינו לשמור על המשבצת שלנו בערוץ הראשון, להגיד שפה מדברים אחרת, אבל לאט לאט התחילו להגיע גם לשם דוגמנים ודוגמניות. זה לא שכולם אותו דבר, אבל כשהחזות החיצונית היתה הקריטריון היחיד, לא יכולת שלא לחשוב: מה עם הילדה השמנה? מה עם הילד הממושקף? מה עם הילד שמסתכל על כרישים באינטרנט וחולם להיות ביולוג ימי? הרי אנחנו בעצם אומרים: 'או שאתה חתיך או שאתה כלום'. אנחנו צריכים להראות לילדים שלא כולם צריכים להתחרות על אותו דבר, שזה לא או להיות סופר מודל או לא להיות בכלל. זה לא טוב כשכל המגישים הם מלכי הכיתה. זה גורם לכך שהסלבריטאיות מתחילה על הגב של הילדים. לאנשים שהגיעו לתוכניות האלה אז, זה היה קרש קפיצה למשהו אחר. אבל להגיש לילדים זה מקצוע, צריך להתייחס לזה ברצינות. כשאתה בטלוויזיה בפעם הראשונה זה משכר את האגו, גם אצלי, אבל יש כאלה שזה לא עובר להם. הם בונים פרסונה טלוויזיונית והקהל שלהם מפסיק לעניין אותם, והתוצאה היא משהו נורא חובבני בהגשה. המגיש כבר לא חושב על הילד שמסתכל עליו, אלא רק על הקריירה שלו".

     

    מה שאי אפשר להגיד על טאוב. במשך השנים הוא דחה לא מעט הצעות להנחות שעשועונים, משחקי שידוכים ותוכניות בידור. פה ושם ניסה את כוחו, למשל בהגשת מגזין תרבות, אבל העדיף לפרוש כשגילה שאין ממש התאמה בינו לבין המדיום המתחדש. במקום להתחרות בדנה דבורין, הוא הוציא קובץ סיפורים למבוגרים, "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב", סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית, כתב ספר מאמרים ביקורתי בשם "המרד השפוף" שעניינו תסבוכי הדור שלו, ונרשם ללימודי דוקטורט בהיסטוריה בארצות-הברית, שאותם סיים לפני שנתיים. אה, ולאחרונה שודר בטלוויזיה סרט על פי הרומן לנעורים שלו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3".

     

    היום מלמד טאוב היסטוריה ביקורתית בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית וכותב מדי פעם מסות מלומדות על נושאים כמו מצב הישראליות, פוסט-ציונות ותרבות המונים. לא בדיוק הדרך בה מנהלת סנדי בר את הקריירה שלה.

     

    מה הילדים שלנו לומדים מהטלוויזיה?

     

    "הילדים שלנו רואים זבל אמריקני, טרטור דידקטי מוסרני מהבוקר עד הלילה. אין תוכנית אמריקנית שהיא לא שיעור באינדיווידואליזם. הטלוויזיה האמריקנית מציגה יחסים בין יחידים אוטונומיים שגישתם זה לזה היא סובלנות. כשלוקחים את זה לקיצוניות מדובר באדישות, באובדן של סולידריות. הכל בנוי על שמירת גבולות וכיבוד האחר. מלמדים אותך שאין לך על מי להישען. אומרים לך, 'המיטה שאתה ישן זו המיטה שאתה הצעת', מחדירים לך שאתה אחראי לכל מה שקורה לך, שאתה לא אמור לבקש עזרה. כשהילד שלך נופל, אומרים לך שאתה לא צריך לעזור לו כי זה ישחית את אופיו. שיקום לבד, כי הוא לבד בעולם. בחברה כזאת המושג של אחריות הדדית נחשב בלתי מוסרי. האמריקאים משוכנעים בזה בלהט מוסרי, שאי אפשר להתגבר עליו".

     

    מה עם ההשפעה של הזבל הישראלי?

     

    "במקום מאוד עמוק טלנובלות זה דבר שמאיים על הרגישויות, עושה הוזלה של רגשות, אבל איכשהו אני לא מצליח באמת להתעצבן מזה. יש לי סימפתיה אינסטינקטיבית לצד הזה של הישראליות. זה מאוד וולגרי, אבל מירי בוהדנה זה לא דבר שמרגיז אותי, וגם לא 'כוכב נולד' או 'רצים לדירה' וכל הריאליטי. זה מבטא סוג מסוים של נהנתנות ויש בזה גם טיפה אירוניה עצמית. אני יכול לחשוב על טיעון למה זה מזיק, אבל איכשהו אני לא באמת משתכנע שהברברים קמים עלינו".

     

    יש בין הסטודנטים שלך כאלה שזוכרים אותך מהטלוויזיה?

     

    "כן, לפעמים אני חושב שאולי התלמידים שלי ראו אותי בטלוויזיה כשהיו בני שש, קראו את 'המכשפה מרחוב מלצ'ט' כשהיו בני 14, ועכשיו הם שומעים אותי בהרצאה. אני מתאר לעצמי שכשהם יהיו בבית אבות אני אנחה את הבינגו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    טאוב. "לא הייתי רוצה לעשות ילד ללא מערכת זוגית"
    צילום: צביקה טישלר
    לאתר ההטבות
    מומלצים