שום כלום

הנסיגה מרצועת עזה טרם החלה, וכבר יש עיסוק נרחב במשמעותה ההיסטורית ובמקומה כאירוע בחיי מדינת ישראל. עצם העיסוק הזה, ועצם ההתייחסות לנסיגה (מיותר לקרוא לה "תוכנית ההתנתקות", שהרי אין כאן לא תוכנית ולא התנתקות), כאל מפנה בתולדות מדינת ישראל, רק מעידים עד כמה שקעה התודעה הישראלית ב-37 השנים האחרונות בשאלות של טריטוריה והתנחלות. אם יש דבר שהוכח בשנה וחצי האחרונות, זה שאין כאן כמעט כלום - לא עמדות מוסריות ולא דיון ציבורי, לא שלטון ולא מינהל - אלא רק השאלה מאיזה צד של קרני שומרון ג' יעבור הגבול הזמני מאוד של ישראל.

האבסורד הזה מלווה את המהלך מראשיתו. למרות כל הטענות בדיעבד, ולמרות סדרת הראיונות הקדחתניים של תת-אלוף (מיל.) עיבל גלעדי, הטוען שהגה ויזם אותו כבר ב-2001 (הבוס הישיר של גלעדי, מי שהיה ראש אגף התכנון גיורא איילנד, אמר אפילו לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת שלא היה שותף למהלך עד הרבה אחרי שהוכרע), לא היתה תוכנית ההתנתקות מעולם מהלך סדור, שמחשבה בראשיתו ויום שאחרי מצפה מעברו השני.

אריאל שרון, שהתנגד בתוקף ובכנות להצעה לסגת מעזה פחות משנה לפני שהכריז על אותו מהלך עצמו, לא שינה את עורו. ההתנתקות היתה התגלגלות, מחשבות שקרמו עור וגידים בלי שמישהו ישקול אותן באמת, אמירה ועוד אמירה שאת מניעיהן ישפוט כל אזרח לעצמו. עד היום מסרב שרון לספר מה בדיוק הוא חוזה ליום שאחרי המהלך החד-צדדי; הוא אפילו מסרב להודות בפה מלא שכבר מזמן לא מדובר בחד-צדדיות. אבל הדבר המעניין אינו התנהלותו של ראש הממשלה, אלא התגובה בציבור הישראלי.

בשנה האחרונה, וביתר שאת בשבועות האחרונים, למדנו שאין בישראל ימין ושמאל: יש מי שבעד לצאת מהשטחים ומי שלא. ימין הוא בדרך כלל, ברוב העולם הדמוקרטי, מי שמעלה על נס את הצורך במדינה סוברנית, שעוצמתה היא הערובה לחירויותיו של האזרח. השמאל מקדש קודם כל את החירויות האלה, ובכל עימות בינן לבין המדינה בוחן בחשדנות את הדרך בה פועלות מערכות הכוח.

אבל בישראל, הימין רואה במדינה ערך רק כל עוד היא משרתת את תכליתו האמיתית - ההחזקה בשטחים הכבושים. כשהיא סוטה מדרך הישר, מותר להטיף לסרבנות ולצפצף על המשטרה ולנהוג בחיילי צה"ל כבקלגסים ולמרוד בסמכות הממשלה והכנסת. והשמאל? כשהממשלה משרתת את האינטרס היחיד שלו, הנסיגה מהשטחים, אזי אין ליחיד חירות: הפגנה היא "מרד בסמכות המדינה ונסיון למנוע מהממשלה לממש את החלטתה".

עיתון מכובד קורא לדחות את העיסוק בשחיתות האישית של ראש הממשלה עד אחרי ההתנתקות, עיתונאי מכובד לא פחות אומר ש"התקשורת היא תמיד בעד קיום החוק". קיום מפגשים עם אש"ף והומוסקסואליות היו גם נגד החוק בישראל, ובמדינות דמוקרטיות אחרות היו חוקים האוסרים על שחורים לשבת עם לבנים באוטובוס. כנראה שגם אז היה תפקיד התקשורת, בעיני אנשי שמאל מובהקים, להיות בעד החוק.

ההתנתקות לא תשנה מעיקרו את המצב בעזה, ועוד פחות מזה בצפון השומרון - שם בכלל לא ברור מהו המצב יום אחרי פינוי ארבעת היישובים. סביר שמייד אחריה תיכנס ישראל לסחרור פוליטי, שמשמעותו בדרך כלל שיתוק מדיני.

אבל הדברים הבעייתיים באמת - הדיון הציבורי העלוב במהלך ובערכו, הדרך האומללה והלא מסודרת בה התקבל, העדרם של מוסדות ותהליכים שיסייעו לראש ממשלה להכריע הכרעות מדיניות, וצמצומה של התודעה הציבורית לוויכוח הטריטוריאלי בלבד - כל אלה יהיו איתנו גם הרבה אחרי שאחרון הבתים יפונה. הם צריכים להדאיג, הרבה יותר מסכנת הקסאמים מרצועת עזה לאשקלון, שבעזרתה מנסים להלך עלינו אימים כבר זמן כה רב.