שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אחרי עשרים שנה

    יש תמורה: בעקבות משאל ynet שנערך בשבוע הספר, הוצאת "עם עובד" מחזירה למדפים את "אחרי עשרים שנה". להלן סיפור קצר מתוכו

    השוטר הסובב במשמרתו צעד ברוב רושם בשדרה. הרושם היה מורגל ולא לשם ראווה, שכן מעטים היו הצופים. השעה היתה בדוחק 10 בערב, אבל פרצי רוח צוננים שטעם גשם בהם כמעט רוקנו את הרחובות מאדם.

     

    כשהוא בודק דלתות אגב הילוכו, מנפנף באלתו בהרבה תנועות סבוכות ומסוגננות, מנסה כפעם בפעם להעיף עין פקוחה לאורך הרחוב השאנן, גילם השוטר, בקומתו המוצקה ובהליכתו המתנדנדת קמעה, תמונה נאה של שומר הסדר. היתה זו סביבה של מקדימי משכב. כפעם בפעם יכול היית לראות את אורותיה של חנות סיגרים או של דלפק צהרים הפתוח כל הלילה; אך רוב הדלתות היו שייכות לבתי עסק שנסגרו מכבר.

     

    כשהיה בחצי הדרך בקירוב לאורך גוש בנינים מסוים האט השוטר פתאום בהילוכו. בפתח חנות חשוכה של כלי מתכת התכופף איש אחד וסיגר לא דלוק בפיו. עם שניגש אליו השוטר, פתח האיש במהירות לדבר.

     

    "זה בסדר, שוטר," אמר כמרגיע. "אני סתם מחכה לחבר. זאת פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה. עושה עליך רושם משונה קצת, נכון? טוב, אני אסביר אם תרצה להיות בטוח שכאן הכל חלק. לפני כעשרים שנה היתה מסעדה אחת במקום שעומדת החנות הזאת - המסעדה של 'ג'ו הגדול' בריידי."

     

    "עד לפני חמש שנים", אמר השוטר. "אז הרסו אותה."

     

    האיש אשר בפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר שלו. באור נגלו פנים חיוורים, רבועי לסת ולהם עינים עזות, וצלקת לבנה קטנה סמוך לגבתו הימנית. סיכת העניבה שלו היתה יהלום גדול, שהושם בזוית משונה.

     

    "בלילה הזה לפני עשרים שנה," אמר האיש, "סעדתי כאן אצל 'ג'ו הגדול' בריידי עם ג'ימי ולס, חברי הטוב ביותר, והברנש הנאה ביותר בעולם. הוא ואני גדלנו כאן בניו יורק, ממש כשני אחים, יחד. אני הייתי בן שמונה עשרה וג'ימי היה בן עשרים. למחרת בבוקר הייתי צריך לצאת לדרך מערבה כדי להתעשר. את ג'ימי אי אפשר היה לעקור מניו יורק; בעיניו היה זה המקום היחיד עלי אדמות. אם כן, אותו לילה הסכמנו בינינו שניפגש כאן שוב בדיוק עשרים שנה אחרי אותו תאריך ואותה שעה, בלי הבדל מה יהיה מצבנו ומאיזה מרחק יהיה עלינו לבוא. תיארנו לעצמנו שבתוך עשרים שנה ודאי יעצב כל אחד משנינו את גורלו ויעשה את עושרו, ויהיו אלה אשר יהיו."

     

    "עושה רושם מעניין למדי," אמר השוטר. "אף כי נדמה לי שזו הפסקה ארוכה קצת בין פגישות. וכי לא שמעת דבר מאת ידידך מאז עזבת?"

     

    "כי כן, זמן מה התכתבנו," אמר הלז. "אבל כעבור שנה או שנתיים ניתק הקשר. אתה מבין, המערב זה עסק גדול כהוגן, ואני התרוצצתי שם כמעט בלי הפסק. אבל אני יודע שג'ימי יבוא לפגוש אותי כאן אם הוא בחיים, כי הוא תמיד היה הברנש הנאמן והמהימן ביותר בעולם. לעולם לא ישכח. אני באתי ממרחק אלף מיל לעמוד הלילה בפתח הזה, וזה כדאי אם יופיע השותף הותיק שלי."

     

    האיש הממתין העלה מכיסו שעון נאה, שמכסותיו משובצים יהלומים קטנים.

     

    "שלש דקות לעשר," הכריז. "השעה היתה עשר בדיוק כשנפרדנו כאן בפתח המסעדה."

     

    "הצלחת לא רע שם במערב, לא כן?" שאל השוטר.

     

    "ועוד איך! אני מקווה שג'ימי זכה למחצית הצלחתי. אף כי היה מין עצלן שכזה, כל כמה שהיה בחור טוב. היה עלי להתחרות עם כמה מן המוחות החריפים ביותר עד שצברתי את שלי. בניו יורק אדם נכנס לאיזו שיגרה. רק במערב הוא מצמיח חוד של תער."

     

    השוטר ניפנף באלתו ופסע פסיעה או שתים.

     

    "אני אלך לי לדרכי. מקווה שידידך אמנם יגיע. תקפיד אתו מאוד ביחס לשעה?"

     

    "לא דווקא!" אמר הלז. "אתן לו חצי שעה לפחות. אם ג'ימי חי עלי אדמות, הוא יגיע הנה עד אז. היה שלום, שוטר."

     

    "לילה טוב, אדוני," אמר השוטר, ממשיך לו במסלול משמרתו, כשהוא בודק דלתות אגב הילוכו.

     

    עתה ירד זרזיף דק וצונן, והרוח הגבירה את משביה ההססניים ונישבה בעוז. הולכי הרגל המעטים שנראו ברובע ההוא אצו לדרכם עגומים ודמומים, צווארוני מעיליהם מוגבהים וידיהם בכיסיהם. ובפתחה של חנות כלי המתכת היה האיש שבא ממרחק אלף מיל לקיים פגישה, מפוקפקת כמעט עד כדי אבסורד, עם ידיד נעוריו, מעשן את הסיגר שלו ומחכה.

     

    כעשרים דקות חיכה, ואז נראה איש גבה קומה במעיל ארוך, שצוארונו מזוקף עד אזניו, וחצה את הרחוב מן הצד השני. הוא פנה היישר אל האיש המחכה.

     

    "זה אתה, בוב?" שאל, כמפקפק.

     

    "זה אתה, ג'ימי ולס?" קרא האיש אשר בפתח.

     

    "חיי וחי נפשי!" קרא האיש שזה מקרוב הגיע, תופס בשתי ידיו את שתי ידיו של חברו. "זה בוב, אין כל ספק. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן אם עודך קיים. כך, כך, כך! - עשרים שנה הן זמן ארוך. המסעדה הישנה איננה, בוב; חבל שלא האריכה ימים יותר, ואז היינו יכולים לסעוד כאן עוד סעודה אחת. איך נהג בך המערב, קשישי?"

     

    "נהדר; הוא נתן לי כל מה שביקשתי ממנו. אתה השתנית, ג'ימי. תמיד נראית לי נמוך בשתים או שלוש זרתות יותר."

     

    "הו, אני גדלתי קצת אחרי שמלאו לי עשרים."

     

    "עושה חיל בניו יורק, ג'ימי?"

     

    "פחות או יותר. יש לי משרה באחת ממחלקות העיריה. בוא, בוב; נגש לאיזה מקום שאני מכיר, ונגלגל שיחה הגונה על הימים שהיו."

     

    השנים החלו להפסיע במעלה הרחוב, שלובי זרוע. האיש מן המערב, שההצלחה ניפחה את אנוכיותו, החל לספר בקווים כלליים את פרשת עלילותיו. חברו, משוקע במעילו, הקשיב ברוב עניין.

     

    בפינה עמדה איזו חנות קטנה, מזהירה באורות חשמל. כשנכנסו לתוך הבוהק נסבו שניהם בעת ובעונה אחת להביט איש בפני חברו.

     

    האיש מן המערב נעצר פתאום והרפה מזרועו.

     

    "אתה אינך ג'ימי ולס," התיז."עשרים שנה הן זמן רב, אבל לא עד כדי לשנות את חטמו של אדם מחוטם רומאי לשרוע."

     

    "לפעמים הוא הופך אדם טוב לרע," אמר הגבוה. "זה עשר דקות אתה נמצא במאסר, בוב 'איש המשי'. שיקאגו סבורה שאולי נקלעת לשטח שלנו והיא מטלגרפת לנו שרצונה לגלגל שיחה אתך. אתה הולך בשקט, נכון? זה הגיוני. ועכשיו, לפני שנלך לתחנה הרי לך פתק שנתבקשתי למסור לך. אתה יכול לקרוא אותו כאן על יד החלון. הוא בא מאת איש הפטרול ולס."

     

    האיש מן המערב פתח את קפליה של פיסת הנייר הקטנה שנמסרה לידו. יציבה היתה ידו כשהחל בקריאה, אך כאשר סיים רעדה מעט. הפתק היה קצר מאוד.

     

    בוב,

    אני דייקתי לבוא למקום המוסכם. כאשר הדלקת את הגפרור להדליק את הסיגר שלך ראיתי כי אלה פני האיש הנדרש בשיקאגו. משום מה לא יכולתי לעשות זאת בעצמי, ולכן ניגשתי וסידרתי ששוטר חרש יעשה את המלאכה.

    ג'ימי.

     

    • מתוך "אחרי עשרים שנה", תרגום: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים