הכישלון כולו כתום

מדורי השיווק נחפזו להקדים השנה את החגים והכתירו את הקמפיין הכתום כ"הצלחה השיווקית של השנה". כרגיל, החיפזון מהשטן. כי המתנחלים ואוהדיהם ביקשו למנוע את פינוי ההתנחלויות בחבל עזה - והם נכשלו במבחן המטרה והתוצאה.

תזכורת: את הכתום שאלו המתנחלים מהמחאה העממית והסוחפת של תומכי יושנקו באוקראינה. הכתום של יושנקו סימל את הטובים מול המושחתים, הקומוניסטים הרעים, שלא בוחלים גם בסיכול ממוקד ומכוער כדי לחסל יריב פוליטי. גם המתנחלים רצו להיות סוחפים כאלה. עם הכתום, גם התפוז וגם הקלמנטינה הפכו למתנגדי התנתקות (שלא לדבר על הקמפיינים המושקעים של חברת אורנג' שנתנו גם הם רוח גבית להתנגדות להתנתקות). כסף לא היה חסר: עשרות מיליוני שקלים הושקעו בשורה ארוכה של קמפיינים נגד ההתנתקות. יתרה מזאת, לקמפיין המתנחלים היה כמעט מונופול על "האוויר" - השמאל שתק, ראש הממשלה הסתפק בהבלחות. אז למה הם נכשלו?

בראש ובראשונה, ה"מוצר" שהמתנחלים מכרו לחברה הישראלית - הישיבה בעזה - היה בעל מוניטין רע במיוחד, כמעט מוצר פגום. ולמרות זאת, ראש הממשלה הציע דרך עקומה במיוחד להיפטר מהמוצר הזה: נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, וללא ניסיון אפילו לברר אם ניתן לקבל תמורה. זה היה חלון ההזדמנויות של המתנחלים ותומכיהם. וגם אותו הם לא ניצלו כהלכה.

קודם כל האסטרטגיה, או נכון יותר היעדרה. המתנחלים הפחידו (קסאם על תל-אביב), איימו (התנתקות תביא טרור), גייסו טאלנטים (בוגי יעלון), הכפישו (שרון מושחת) ועל הדרך גם אהבו (האהבה שתנצח). כל שבוע הביא איתו טריק חדש. אבל יותר מכל, המתנחלים שכחו, או לא רצו לומר דבר חשוב נוסף: אם לא התנתקות, ואם לא פינוי עזה, אז מה הם מציעים? בסוף, המתנחלים תפסו מרובה, אבל לא תפסו את הציבור, שהבין כי כל האמצעים יקדשו את המטרה הכתומה.

אבל בשם האלוהים, למה כתום? הרי המתנחלים הם אלה שהיו עד לא מכבר הכחול-לבן, הדגל היה שלהם; הם היו ישראל האמיתית, הפטריוטית, הלוחמת. גם הצבא היה איתם, הם היו הצבא. עד כדי כך, שהשמאלנים האדוקים החלו כמעט לחוש בחילה מטרידה מצבעי הדגל. עשרות שנים עמלו המתנחלים לנכס את סמלי המדינה ואמרו "המדינה היא אנחנו". אבל התלהבות רגעית השליכה לפח האשפה של ההיסטוריה הישג מפואר. כמו מדורי השיווק, שגם הם הקדימו לסכם ולהתלהב, בלבלו המתנחלים בין כתום מסחרי שצריך למכור כמה שיותר, לבין כתום פוליטי שכדי לנצח חייב להכריע את הכחול-לבן.

אבל הכחול-לבן לא יכול להתקפל בקלות, גם אם הכתום מציץ מכל פינה. כי הכחול-לבן הוא המדינה והוא הצבא. וככל שהכתום יפרוץ, כך הוא יעמוד מולו נחוש בחומה בצורה, יד אל יד. יוצא, שתפוצתו של הכתום משמשת לו לרועץ. כי ככל שתפוצתו גדלה, כך גדל האיום על הכחול-לבן. וככל שגדל האיום על הכחול-לבן, כך הופך הכתום מסתם סרט למרד, ומסתם מחאה נגד המדינה להתנתקות מהמדינה. כדי לרדת לעומק ההבדל, מספיק לעמוד על הפער התהומי בהתייחסות הציבורית ל"בחורים המצוינים" של המחתרת היהודית משנות ה-80, לבין המחבל בשפרעם, שנכנס עם הסרט הכתום לאוטובוס הדמים.

המתנחלים היו צריכים ללמוד דווקא מהשמאלנים. הנה, 650 החתומים של תנועת "אומץ לסרב", הסרבנים ממכתב הטייסים וגם אלה ממכתב המטכ"לניקים אימצו את הדגל ואת הצבע הכחול-לבן והניפו אותו בכל הזדמנות. "מסרבים למען המדינה", היתה הסיסמא שלהם, מתחת למגן-דוד שהפך לסמל של תנועתם. גם אנשי יוזמת ז'נבה עשו שימוש בצבע הכחול-לבן. לימים, הודה דובי וייסגלס כי גל הסרבנות משמאל, כמו התפרצותה של יוזמת ז'נבה, היו הגורמים שהניעו את שרון לצאת עם תוכנית ההתנתקות. אז הכתום אולי הציץ מכל פינה, אבל הקרב הזה היה הרבה יותר מקמפיין שיווקי. ובקרב הזה, הכחול-לבן לא היה יכול להרשות לעצמו להפסיד.

נסים דואק, יועץ תקשורת