הכתיבה עושה לי טוב

• יורם קניוק, 75, סופר ופובליציסט, נשוי + 2, נולד וגר בת"א.
  

"שולחן העבודה שלי הוא פלטה מעץ, שלושה מטר, שמונחת על חמורים. עליה פקס, מחשב, ספרים, מילונים, ניירות וכלי כתיבה. הספרים, שחלקם על המדפים, הם בעיקר ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה וטריוויה, דברים שאמורים לעזור לי בעבודה, למרות שעד היום אף פעם לא נעזרתי בהם. ספרים אחרים, ספרות יפה, מפוזרים בכל חלקי הבית. בכלל, כל הבית הוא ספרייה אחת גדולה.

"החלון נמצא מאחורי וכשאני כותב הוא רואה אותי ולא אני אותו. זה לא כל כך משנה לי, כי אני גר בקומת קרקע ואפשר לראות ממנו רק את חלונות השכנים. על הקיר ישנם לוחות שעם, שעליהם אוסף של פתקים, מאלה שאנשים מדביקים על עצים. דוגמה: 'בקרוב בישראל יהיו מגפות, מחלות, אסונות ופיצוצים כבדים, כי לא רוצים משיח'. יש לי המון כאלה, אני אוסף אותם שנים, כי זה משעשע אותי.

"אם מישהו היה שואל אותי אם אני סופר, הייתי מתבלבל. זה נראה גדול עלי. בילדותי הייתי מוקף ספרות עברית. ביאליק היה הסנדק שלי, והנכדה של פרישמן היתה המורה שלי, ואשתו של ברנר היתה הגננת שלי, סופרים לבשו בגדים יפים. היה לי חבר טוב שאבא שלו היה סופר, יעקב שטיינברג, החדר שלו היה אפלולי ומנורה דלקה מעל השולחן, והוא היה יושב עם חליפה וכותב עם עט וקסת של דיו. זה היה סופר.

"בכתיבה אין לי הרגלים מיוחדים, אני כותב וזהו. אני אוהב לקום בשבע שמונה, לעשות קצת תרגילי התעמלות, להתיישב בשמונה וחצי ולכתוב. כך זה היה עד שחליתי. מאז כתבתי בסך הכל רשימה אחת ל'ידיעות' ועוד מאמר, כי עדיין לא יצאתי מהטראומה, שאני כמובן לא זוכר אותה, כי הייתי מורדם במשך שבועות. בבית אני בסך הכל ארבעה שבועות, ולומד מחדש, כמו ילד, לעשות דברים בסיסיים, כמו ללכת.

"בימים אלה רואה אור מחדש ספר ילדים שכתבתי לפני שלושים שנה: 'הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה' (ידיעות אחרונות), בזמנו הוא יצא בספרית פועלים וקיבל את פרס זאב. רק האיורים חדשים, של רות גוילי. עוד חודש יראה אור רומאן חדש, 'הנעדרת מנחל צין' (ידיעות אחרונות), שסיימתי לכתוב לפני שחליתי. התחלתי אותו ב-1995, ולא ידעתי מה לעשות איתו. לפני שנה וחצי חזרתי אליו, והשתמשתי רק בחלק מהחומרים שהיו. מסרתי את כתב היד להוצאה, וכשהייתי בבית החולים, הם עבדו עליו. כשהייתי בשיקום היו מגיעות אלי מההוצאה עליזה ציגלר ומיכל חרותי ושואלות אותי על דברים שלא היו ברורים בכתב היד. זו היתה תרפיה מצוינת: לשבת בשיקום ולעשות הגהות,כשאנשים מסביב חצי גוססים. זה היה סוריאליסטי לגמרי.

"מאז שחזרתי הביתה, אני מוצא את עצמי יושב ליד המחשב, מסתכל עליו ואומר לעצמי, אני בן 75, כתבתי כבר כל-כך הרבה ספרים, מה עוד אכתוב? אבל אני רוצה לכתוב. ראיתי שמהרגע שכתבתי את המאמר הראשון, הפוליטי, לפני שבועיים-שלושה, התחלתי להרגיש יותר טוב. הלכתי יותר טוב. אשתי ובתי אמרו לי 'תתחיל לכתוב', כי בכל החודשים האלה לא היתה לי שום קומוניקציה עם העולם. עכשיו אני כותב בעיקר שטויות, אבל עצם הכתיבה עושה לי טוב, ולא חשוב אם יצא מזה משהו. הישיבה ליד המחשב והכתיבה נותנות לי את האפשרות ללכת, לאכול ולתקשר עם העולם, ואני לא חייתי כבר הרבה זמן".

• הפיקה: יהודית גריזיצקי.
• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".