לא משחק ילדים

עם מראות הפינוי של ההתנחלויות בגוש קטיף, שבתי ונזכרתי בסרט האיראני המוקרן כעת ברחבי הארץ, "צבים יכולים לעוף". המדובר בחבורה של ילדים במחנה פליטים כורדים על גבול עיראק-תורכיה ערב הפלישה האמריקנית. הילדים, שבגרו בטרם עת, רבים מהם קטועי גפיים, עסוקים לפרנסתם בניקוי שדות מוקשים ומכירתם. מנהיג החבורה, נער בן 13, מתקין צלחות אנטנות לטלוויזיה לצופים המבוגרים במחנה.

מה יש באזור הזה שמניב סרטי קולנוע העוסקים בתלאות היום-יום של ילדים ונערים מתבגרים? שאלה זו שבה והתעוררה עת צפיתי במראות פני הפעוטות והילדים בזמן הפינוי; אמהות ואבות אוחזים בתינוקות בעת העימות עם הכוחות המפנים, ילדות בוכיות צועדות עם ידיים מורמות וטלאי כתום על חולצותיהן ונערים מתבגרים מנהלים קרבות מעל גג בית כנסת עם חיילים ושוטרים. האם יהיה במאי ישראלי שיתעד את תלאות הילדים המעורבים בסכסוך על דעת הוריהם?

מעבר לשאלות על תפיסת ההורות ואיכותה של אותם אנשים טובים, מדאיגים הטיעונים המצדיקים את ההתנהגות המוזרה ואת ההשלמה עמה. "ילדים חייבים להתנסות ולחוות את המציאות", חוזרים ומנמקים אותם הורים. ככל שהנימוק הזה נשמע "חינוכי", שהרי ההורים מבקשים להנחיל ערכים לצאצאיהם - אין כמוהו כדי לקומם.

נראה שיש שתי תפיסות עולם תהומיות, אולי תרבויות, לגבי הורות ואחריות המבוגרים לילדים: התפיסה המגוננת, המקובלת במערב, אשר בה טובת הילד קודמת לזו של המבוגר, והתפיסה החלופית, המאפיינת כנראה חברה מגויסת ו/או את העולם השלישי, לפיה ילדים הם עוד אמצעי להשגת יעדים שונים - פרנסה, דמוגרפיה, אידיאולוגיה וכדומה.

הנאמנים לתפיסה הראשונה מקדימים לנטרל את ילדיהם ממקור הסכסוך והסכנה הנשקפת להם, ממש כשם שנהגו הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה. מי שדבקים בתפיסה השנייה, אכן מוכנים בשם מטרה נעלה לשלוח ילדים לחזית העימות, גם אם הדבר עלול להסב להם נזק פיזי או נפשי. אמנם, מבחינה רטורית אלה וגם אלה מחויבים לטובת צאצאיהם, וקשה כמעט למצוא מי שמתכחשים לה. אך בכל זאת, הם נבדלים בהפעלת שיקול הדעת בשעת מבחן.

מהי אחריותם של אותם מבוגרים - הורים, מחנכים ורבנים - אשר עודדו את ילדיהם להסתנן לגוש בהמוניהם כדי "לחזק" את המתנגדים לפינוי ואף אימנו אותם לקראת העימות עם הכוחות המפנים? האם נתנו דעתם לתסריטים גרועים - למשל, פיגוע, אסון או פינוי אלים, אשר יכלו להרע לאותם קטינים? הם נוטלים תינוקות רכים להפגנות או מנופפים בהם בשעת פינוי, משתמשים בהם כמגן חי מול הכוחות ולעיניהן החשופות של עשרות המצלמות. עוד לא הייתה רמיסה סיטונאית כזאת של צנעת הקטין, ולאו דווקא באשמת הטלוויזיה. גם קולם של המגוננים על שלום הילד לא נשמע הפעם ברמה.

ההורים שמניפים בתינוקות אינם שונים ממי שמשתפים דרדקים חסרי שיקול דעת בהפגנה, משלחים נערים להדביק כרזות, להיות "שלט חי" בצמתים סואנים או להתעמת עם כוחות הביטחון. לתומם, הללו מאמינים כי "צבים יכולים לעוף" מעצימים את הסחיטה הרגשית. לא מדובר במקרים בודדים, אלא במגמה כללית שאין לה תו פוליטי. בימין ובשמאל יש מי שדבקים בתפיסת ההורות של העולם השלישי, אולי כאינדיקטור נוסף למהפך הערכי בחברה הישראלית.

פרופ' דן כספי, אוניברסיטת בן-גוריון