גדי, אל תקרא לי עם

מי שניסה לספור בימים האחרונים כמה פעמים אמרה יונית לוי את המשפט "בהחלט דברים קשים", או כמה פעמים אמרה מיקי חיימוביץ' "אין ספק, תמונות כואבות", עשה ודאי אחד מהשניים: "נקרע לשניים", כלשונה של אושרת קוטלר, או שהלך לפינה והקיא מרוב צביעות שנשפכת.

ההתנתקות הפכה לתכנית הריאליטי הכי חמה בטלוויזיה. הנה, שמאלנית מרמת-אביב נפגשת עם מתנחלת מפדואל. כל מה שחסר זה להכניס אותן לג'יפ באמצע המדבר ולהזמין את אלי אילדיס שייתן הנחיות. אבל כל הקיטש בעולם לא ישנה את העובדה ש"העם" לא נמצא בגוש קטיף. 7,500 איש בחוף הים של עזה, בתוך 1,300,000 פלסטינים, מעולם לא היו העם שלי ושום מנחה באולפן לא תגיד לי אחרת. הקרע היחיד שהתרחש ברצועה היה כאשר כמה וילות נוצצות פרעו בור של שנאה במקום הצפוף בעולם.

שנים שהתקשורת מחכה לרגע הזה: דיווחים חיים מהשטח, מצלמה שמתעדת כל רגע וצעקה, כל דלת שנפתחת אל מול קצין ומעטפה, כל התבטאות אומללה יותר ואומללה פחות. המצלמה משוטטת בגוש קטיף או בשומרון, המיקרופון והכתב אחריה. לכאורה נדמה שהדיווח לא נוקט עמדה: רק מצלמה שמתעדת תמונות קשות ומגישה באולפן שמקפידה לציין זאת. אך מדוע לומר ש"העם" נקרע נוכח התמונות? מי החליט שם באולפן מה העם חושב? כמובן שאותו עם לא נקרע כל זמן שמשדרים את "אהבה מעבר לפינה" או את "פיק אפ". אלה השעות בהן הוא "רשאי" לחזור ולחייך בסלון. אבל כשמשה נוסבאום עולה לשידור ונותן לנו טלנובלה היסטרית בשידור חי, בדיוק אז - כל העם נקרע.

השימוש החוזר במילה "עם" מכריח חשיבה מעמיקה בעצם משמעות המילה. גם התקשורת צריכה לשאול את עצמה האם היא מדווחת, או אולי הפכה חלק ממנגנון תעמולתי של "עם" ושלטון שגוזר עליה דיווח לאומני-אמוציונאלי, נטול כל ביקורת ואמירת אמת. ההתעלמות הבוטה מרצח ארבעת הפלסטינים בשילה הוכיחה שלתקשורת הישראלית יש רק "עם אחד" מול המצלמה, וכמה ערבים מתים לא יצליחו לחבל בקרנבליזציה של ההתנתקות. המצלמות יעדיפו להראות עוד שלט של "יהודי לא מגרש יהודי" על פני משפחה שכולה של פועל פלסטיני, שהיה קורבן ליהודי שאולי לא מגרש יהודי, אבל יודע לרוקן מחסנית שלמה על מי שאיננו כזה.

שלום חנוך שר: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם". זה בדיוק מה שאני מבקש היום מאושרת קוטלר. העם שלי לא מחזיק תינוק מחוץ לחלון, לא צועק "הייל היטלר, הייל שרון", לא מקדש אדמה על פני אדם, על פני תינוקת קטנה. העם שלי לא מוכן להרוס עם אחר בשביל בית זול וגינה ירוקה. העם שלי לא צריך להיות "יהודי" כדי שיקראו לו עם. העם שלי הוא כל אדם שרוצה לחיות בשלום ולכבד את האחר, גם אם הוא פועל פלסטיני.

התקשורת נכשלה כשהשתמשה באותם מושגים של המתנחלים כדי לתאר את העם שלי. מושגים משיחיים, פנאטיים, גזעניים ועלובים. מה שהתרחש בגוש קטיף הוא לא מלחמה בין מפנה למפונה, כפי שהתעקשה התקשורת להראות, אלא מלחמת תרבות אמיתית בין קבוצה שמחכה למשיח לבין קבוצה שמחכה לשלום. הקבוצה השנייה היא העם שלי.