אנשים ביין - יונתן תישבי

תום עידן הדינוזאורים

נדמה שבכל המהומה של יקבי הבוטיק הישראליים, שכחנו קצת את חלוצי הענף, שבאו בתום עידן הדינוזאורים. בכינוי "דינוזאורים", אני מתכוון ליקבים הגדולים שהיו בישראל לפני תחילת שנות השמונים.

ב"ענף", מקובל לפתוח את העידן הזה בהקמתם של יקבי רמת הגולן. למרות שאין ספק שהם הכניסו שינויים רבים מאוד בעולם היין שלנו – ובלי לפגוע באחרים, במיוחד את נושא המקצוענות וזני האיכות – הרי שמדובר בכל זאת ביקב גדול, בבעלות משותפת של מספר גופים וגורמים, לא מה שהיינו מכנים "יקב בוטיק", ובוודאי שלא יקב משפחתי.

היום, יקב תשבי מייצר מגוון מכובד למדי של יינות, ברמות מחיר סבירות: מיינות פשוטים ועממיים מאוד, שנמכרים ב- 30 שקל ופחות, ועד יינות שנמכרים ב- 140 שקל ויותר. בארוע שנערך בתחילת אוגוסט, לציון 20 שנה ליקב, הגישה המשפחה מהמרלו ספשל ריזרב 1999 של היקב. היין אמנם היה מוכן לשתיה, אבל הפגין צבע, רכות מאוד נעימה לצד טאנינים טובים, פירותיות ואף, שהלוואי על יינות של יקבים "נחשבים" הרבה יותר ממנו.

כל ההתחלות קשות

בשנת 1985, שנתיים לאחר הקמת יקבי רמת הגולן, הקים יונתן תשבי את יקב תשבי. "יקבי הברון", הוא קרא ליקב שלו בתחילת הדרך, ובאותה הזדמנות הוא גם קרא תיגר על כרמל מזרחי ועל אגודת הכורמים. תשבי הקים למעשה את היקב המשפחתי המשמעותי הראשון בישראל שלאחר הקמת כרמל מזרחי. לדבר איתו היום על מה שהביא אותו להקים את היקב, עשרים שנה אחרי, זה כאילו ששום דבר לא השתנה, מאז להיום.

"נמאס היה לי לשמוע את אמא שלי שואלת אם החודש יהיה כסף מהאגודה או לא", מספר תשבי, בראיון שערכתי איתו לאחרונה. "נמאס היה לי לחכות שהאגודה – אגודת הכורמים – תשלם עבור הענבים שהבאנו לכרמל מזרחי". בני תשבי אמנם היו תושבי זכרון, אבל נחשבו ל- newcomers, כיון שהגיעו למושבה "רק" בשנות הארבעים. "לא היינו בהנהלה", מספר יונתן, "ואבא שלי, שהיה כורם בעל כורחו ואיש ספר בנשמתו, לא היה מאלה שהתעסקו שם בפוליטיקה הפנימית". פה ושם אני גם שומע ממנו את המילה "שנאה", כשהוא מדבר על היחס אל בני תשבי.

בשלב מסוים, עוד ככורם, ועוד לפני הקמת היקב, פנה יונתן תשבי לשתלנות וריבוי. "זה הכניס לא מעט", הוא אומר בחיוך, "ואת ההכנסות האלה ניצלתי כדי לקנות עוד ועוד אדמה, ולטעת עוד ועוד כרמים. האגודה", הוא ממשיך, "היתה עסוקה בפוליטיקה שלה, פזלה לכיוון של יקבי רמת הגולן המתהווים, עסקה בהלשנות פנימיות ותוך כדי זה אני, כל הזמן – שנה וחצי – מתכנן עם אבא שלי איך אני נפרד ממנה".

בערב פסח של 1985 נפטר אביו של יונתן תשבי. שבועיים אחר כך כבר היה יונתן באיטליה, עם נילי, אשתו, ועם חבר דובר איטלקית, משוטטים בסן ג'מיניאנו ברכב שכור. "לנילי ולי נפתחו העיניים", הוא מספר. "ראינו כרמים אחרים, כורמים אחרים ובעלי יקבים. אנשים בגיל שלי שעושים ומוכרים יין, והם מאושרים".

לארץ הוא חזר אחרי שחתם על הזמנות לציוד ליקב בגודל של 200,000 ליטר. ב- 2 לאוגוסט הגיע הציוד, ובאותו שבוע התחילו להגיע הענבים. סמיון.

"הייתי צריך להתחיל עם יקב של 20,000 ליטר ולגדול", אומר תשבי. "אבל הציוד התאים ליקב של 200,000. היום, הייתי עושה את הדברים אחרת, יותר מסודר, יותר מתוכנן ומובנה, עם תוכניות שיווקיות מסודרות והכל. בשנת 85' שום דבר לא היה ברור כל כך, לא ידעתי הרבה דברים, ולא הערכתי הרבה דברים".

בין הדברים שלא העריך, היתה גם מה שהתגלתה לו כתרבות העסקית של המתחרים שלו. תשבי מספר על פקח שנשלח – יום לאחר שהתחיל לקלוט ענבים – וסגר את היקב כולו על דבר שטות. "לא יכולתי לקבל תעודות משלוח על הענבים שלי ממועצת גפן יין", מספר תשבי, "כיון שאגודת הכורמים לחצה במקומות הנכונים". הפקחים באו והלכו, ובמקומם הגיעו אנשי מע"מ ומס הכנסה. בנוסף לכל אלה, כל פעולה – אפילו יבוא של ציוד ובקבוקים – חייבה ניירת ובירוקרטיה, קבלת מכסות מטבע חוץ, ריצות ואישורים. את כל הריצות היה צריך תשבי לעשות בעצמו.

בעסקים מעין אלה של תשבי, שהם כל כך משפחתיים וגדלו סביב אדם אחד או שניים, קשה מאוד לעובדים שכירים להשתלב. היינן הראשון של היקב היה יאיר מרגלית, איש יין מאוד ותיק ובכיר, והיום בעל יקב בוטיק מהמובילים בארץ. במרוצת השנים עבדו אצל תשבי ייננים לא מעטים, שרובם – כמו לואיס פסקו, אריה נשר ואסף פז – נמצאים היום במשרות בכירות ביקבים אחרים, חלקם ייננים ראשיים. האחרונה שבהם, אותה ראיינתי לפני כחצי שנה, יעל סולטמן, חזרה בימים אלה לאוסטרליה והחליף אותה עכשיו אמיר אברהמי.

אולי לא קל להיות יינן שכיר ביקב תשבי, ורבים מציינים את העובדה הזאת, אבל עם זאת, תמיד מציינים את תשבי כבית ספר מצוין: יקב בינוני-גדול, כשר, עם הרבה סוגי יין מזנים שונים, עם כרמים משל עצמו ועם תרבות ניהול מוגדרת. זה ניהול שמתחיל ביין וביקב, אבל הוא לא נגמר שם. "אני מאמין בשליטה במוצר לאורך כל הדרך, עד לדלת הבית של הלקוח", מסביר יונתן. ובאמת, זה אחד הדברים שאני רואה שחסרים ללא מעט יקבי בוטיק חדשים: הם נוטים לסמוך על בעל החנות שידחוף את המוצר שלהם וימכור אותו, אבל זה לא עובד ככה. "אין אצלי דבר כזה, להעמיד בקבוק בחנות ולא לשאול מה שלומו. הייתי נכנס לחנות, ובודק. אם היה יותר מדי מהיין שלי, הייתי מיד שואל מה קורה, ומאיץ בבעל החנות למכור את היין. מאיץ מצד אחד, אבל גם דואג לסדר בעצמי את המדף, להעביר מקום את הבקבוקים שלי. אם מישהו לא היה מוכר – הייתי לוקח אלי חזרה את היין. כך מנעתי מצב שבו יינות עלולים היו להתקלקל, ולפגוע בתדמית היקב".

העבודה הצמודה עם בעלי החנויות היא משהו שמאוד הודגש בכנס יצוא היין שערך לאחרונה מכון היצוא בתל אביב. הדרכות, ליווי, מענה לשאלות ובעיות ואפילו מתן תמריצים כשיש צורך. "זאת לא היתה לי בושה לשלם עבור מיקום טוב יותר בחנות", אומר יונתן, "בהדרגה, הלקוחות למדו להכיר את היין שלי ולדרוש אותו, ואז היין כבר קיבל את המקום הראוי לו. בארץ – וגם בחו"ל".

גם הילדים בעסק

"השינוי הגדול ביקב", אומר יונתן, "התחיל כשגולן ואושרה (הילדים) נכנסו לעסק בצורה מסודרת. גולן נכנס לצד של הייננות והשיווק, ואושרה - ליצוא. אז גם החלפנו את השם מ"יקבי הברון" ל"יקבי תשבי", ובעצם הפכנו למותג". הכניסה של הילדים לעסק התבטאה בשינויי תדמית. לא רק השם, אלא גם תוויות חדשות, לעיתים מוצלחות, לעיתים - לדעתי - מוצלחות פחות, קבלת תקן ISO, ושינוי כללי בגישה ליין – שיפור באיכות, מדיניות מחירים בלתי מתפשרת ויציאה מרשתות השיווק, צעד, שדרוש היה הרבה אומץ כדי לבצע אותו. תשבי גם החליט לתת שימת דגש רב יותר על נושא היצוא.

תשבי מייצא, ומייצא לא מעט. כרבע מתוצרת היקב מופנית ליצוא והפעילות המסודרת יותר התחילה ב- 2001, כשהבת אושרה קיבלה את האחריות לנושא. "המשא ומתן שלה יותר קשוח", אומר תשבי, "וההשגים – בהתאם. היא פותחת דלתות ושומרת על קשר אישי. הלידים, הקשרים, היו שם, והיה צריך מי שיקח אותם ויפתח אותם, יעקב אחריהם וינהל אותם". היין נמכר היום במספר רב של חנויות ומסעדות בארצות הברית, בתוכן כמה וכמה מהיוקרתיות יותר, מפיטר לוגר ועד המסעדות של אלאן דוכס.

יונתן תשבי מסתכל על הענף ממקום מאוד מכובד בעיני. הוא השיג את מה שהשיג והגיע לאן שהגיע בזכות עבודה קשה, שלו, של אשתו – נילי – ושל שאר בני המשפחה. יש לו תדמית של מישהו מרוחק, קצת אליטיסטי אולי, ובמשפחה דבק משהו מה"זאב בודד". יכול להיות שאלה שאריות מהימים בהם קראו לו בזכרון 'בוגד', אבל מאז זרם אצלו הרבה יין בצינורות.

- איך אתה רואה את עתיד ענף היין הישראלי, ומה דעתך על הנעשה בענף כאן ועכשיו?

"אגודת הכורמים חייבת להבין שאין יותר עתיד למבנה הקואופרטיבי שלה. ההפסדים של כרמל", אומר יונתן, "נבעו מפעילות לא תמיד הגיונית מבחינה כלכלית, לעיתים לא ברורה ולעיתים לכאורה לא כשרה. צריך לקרות, ויקרה, מה שקרה עם הקואופ, כשחברים באגודת הכורמים צריכים לקבל תמורה עבור חלקם באגודה, ולצאת ממנה, אם הם מעוניינים. לגבי הענף בכללו", הוא מוסיף, "אנשים צריכים להבין שהם חייבים לפעול קודם כל בעצמם. המדינה לא תעזור להם. הם צריכים לקדם את עצמם במכירות בעצמם, ללכת מדלת לדלת אם צריך ולקחת את הדברים ברצינות. זה לא תחביב. הקשר האישי חשוב, ולזה אין תחליף".

- ואתם, בעוד עשר שנים?, איפה אתה רוצה לראות את היקב?

"אני רוצה שתשבי יהיה מותג בינלאומי, עם יינות בסטנדרט עולמי, גבוה. אין לי ספק שאם הילדים שלי ידעו להמשיך ולעשות ביחד את הדברים כמו שהם נעשים היום, זה גם יקרה".

• תשבי מרלו אסטייט 2002 - מוגדר כיין זני, אך מיוצר מ- 85% מרלו ו- 15% קברנה סוביניון. זהו יין לא מסונן, שהיה כשנה בחביות. מקור הענבים הוא בכפר יובל. יין בעל צבע אדום-דובדבן בינוני. היין מאוד סגור, אבל בעל ארומות נעימות של פירות כהים וקליה – קופסת סיגרים. גוף בינוני וסיומת בינונית עם מעט מרירות. יתאים לאוכל לא מתובל מאוד ולמאפים צמחוניים. מחיר מומלץ לצרכן: 70 שקל. 
  

• תשבי קברנה סוביניון אסטייט 2002 - זהו ההופכי של המרלו: 85% ענבי קברנה סוביניון ו- 15% מרלו, שבאים מכפר יובל ומגוש עציון. היין פירותי יותר מהמרלו, בעל צבע עמוק יותר. סיומת ארוכה-בינונית, טאנינים לא קשים מאוד. מאוזן ונעים לשתיה כבר עכשיו, למרות שיחזיק יפה עוד זמן. 13% אלכוהול. מחיר מומלץ לצרכן: 70 שקל.