במדים ופנים קפואות

אלוף-משנה רוני נומה, מפקד חטיבת הנח"ל, הוא אחד מקבוצה קטנה של מפקדים, הנושאים על שכמם את הלחימה בשטחים מאז ספטמבר 2000. כשפרצה האינתיפאדה, היה נומה מפקד יחידת שלדג; מאז פיקד על גדוד הצנחנים 202 (כולל במבצע "חומת מגן"), על חטיבת בנימין רוויית הפעילות, ומזה כשנה על חטיבת הנח"ל. חמש שנים, אינספור מבצעים, בלי אף תפקיד רוחב. אפילו כשהתחתן לא קיבל חופש אמיתי. תקופה כזו של לחימה רצופה לא ידע שום דור של מפקדים בצה"ל. נומה, קצין שובה לב בהתנהגותו האישית ונועז בקרב, לא החמיץ ממנה כמעט יום אחד.

ביום שלישי השבוע, בחום הצהריים המתיש, עמד נומה ליד הבית שצוין בתצלומי האוויר הצה"ליים כמספר 437 ביישוב חומש. האנשים שעמדו מולו היו מוכרים לו היטב: משה וציפי הרמלך, שבנם שולי ז"ל נהרג בפיגוע ירי לפני שנתיים, אלמנתו של שולי, לימור ואחיו רועי. הפיגוע בו נהרג התרחש בגיזרה של חטיבת בנימין, בימים בהם נומה פיקד עליה. הוא ביקר כמה פעמים אצל המשפחה. משה וציפי הרמלך ביקשו במפורש שנומה יגיע אל הבית של שולי ולימור, קודם שיפונה.

שילמו את המחיר (צילום: אי.פי)

במשך ארבעים דקות ספג נומה הפצצה מילולית כבדה ממשפחת הרמלך. "אני מכיר אותך ויודע את הקושי שלך, ובגלל זה ביקשתי שאתה תהיה האיש שיפנה אותנו", אמר לו משה הרמלך. "אני לא רוצה לוותר על דבר מהקושי הזה". לימור, שצלמי וידאו ליוו אותה לכל אורך יום הפינוי (אחת מהן נשאה פתק זיהוי "צוות וידאו לימור הרמלך"), התנגדה לכך שנומה יהיה האיש שיפנה את משפחתה. "אני לא רוצה אותו בבית שלי", אמרה, "פעם אחת הוא כבר הרס לי את החיים". רועי נשא נאום אידיאולוגי ארוך. הוא האשים את החיילים בשותפות לבגידה היסטורית, במעשה לא מוסרי שכמוהו לא היה מאז חורבן הבית. נומה עמד, פניו קפואים בחום הלוהט. מדי פעם דיבר קצרות, אבל רוב הזמן שתק.

בניגוד לרוב המפונים מחומש, שנראו כאילו הם משתתפים במחזה תיאטרון משונה, אי אפשר היה להטיל ספק בעוצמה או באותנטיות של צערה של משפחת הרמלך. עם הנימוקים האידיאולוגיים שהטיחה, שברבים מהם יש ממש, אפשר וצריך להתווכח. יש רק בעייה אחת: אל"מ רוני נומה אינו יכול לערוך את הוויכוח הזה. מצד שני, היה פשוט בלתי אפשרי, מכאיב לעיניים, לראות אותו עומד וסופג.

מי ששם את צה"ל בחזית הפינוי ידע שזה בדיוק מה שיקרה. צה"ל איננו עוד ארגון מקצועי: הוא צבא העם. כולנו או בנינו משרתים בו, כולנו מרגישים שהוא שייך לנו. לשוטרים איש לא קרא בוגדים, איש לא חשב שהם מבזים את מדיהם. מי ששם את הצבא בפרונט ידע שיוקרתו תכריע את המהלך, ממש באותה מידה שעשרות שנים שימשה היוקרה הזו לצורך הסוואתה של מדיניות התנחלות הרסנית, גם היא בחסות ובשיתוף הפעולה של הצבא.

זו חוכמה בדיעבד, אבל מי שמתיימר לתכנן הכל היה אמור לדעת שהמשטרה תספיק כדי לבצע את הפינוי בפועל. הצבת החיילים בחזית יצרה בשבוע האחרון אינסוף תמונות דומות: קצינים בכירים וחיילים צעירים ספגו נאצות והותקפו מילולית ופיזית. הציבור שיבח את רגישותם, התמונות עזרו ליצור טינה כלפי המפונים, ומי ששילם את המחיר היו לובשי המדים.

כשתמו הדברים, פרץ משה הרמלך בבכי על כתפו של רוני נומה. המח"ט חיבק אותו ושתק. אחר כך סיכם איתו איך תפונה המשפחה, והלך הלאה. מדיניות ה"רגישות ונחישות" נחלה עוד ניצחון. אבל כבודו של רוני נומה, כבוד מדיו ושירותו, והצורך למנוע ממנו את ארבעים הרגעים המשפילים האלה, מי יציל את כל אלה.