לשדר מהמכולה המתנדנדת
הפתיחות הטוטאלית של צה"ל והמשטרה הותירה את כולנו פעורי פה. גם המתנחלים החליטו לשתף איתנו פעולה. המודעות לתקשורת הכתיבה את צורת הפינוי, אפילו את לוח הזמנים
בשעות אלו של סוף השבוע, מערכות התקשורת, כמו גם מערכות אחרות, עסוקות בהתנתקות מההתנתקות. תיקי חירום עבי כרס מקופלים אחר כבוד, דיסקטים נארזים, לוחות השידור חוזרים לקדמותם, ועת למחשבות של איפה היינו ומה עשינו. כמו במבצעים אחרים שזכו לסיקור תקשורתי נרחב, אין מנצח ברור. כל עיתון, ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו ואתר אינטרנט ידעו שעות טובות יותר וטובות יותר. שלא למרבה ההפתעה, יאמרו כולם שהם היו הטובים ביותר. וכולם כנראה צודקים.
הטעם הוא פשוט: מדיניות הפתיחות הטוטאלית של צה"ל, המשטרה והמערכות האזרחיות המעורבות בהתנתקות הותירה את כולנו פעורי פה. בואו נודה, הבטיחו לנו יותר מפעם, ידענו שכך זה אמור להיות, קיווינו לכך, אבל לא שיערנו שנמצא עצמנו בכל מקום כל הזמן. אם היו מספרים לכתבים הצבאיים לפני שבועיים שימצאו עצמם משדרים מתוך מכולה מתנדנדת מלאה לוחמי סער המועלים במנוף אל גג המצודה בריטית בשא נור - היו מחייכים בביטול. זה בלט במיוחד לנוכח האופי המסויג והמסווג תמיד של סיקור ביטחוני באשר הוא, ובמיוחד כשנזכרים באירועים ביטחוניים ואפילו מדיניים דרמטיים בשנים האחרונות.
כתבים במכולה בשא-נור (צילום: ירון ברנר)
ביום-יומיים הראשונים עוד נדהמנו, אחר כך הפנמנו ולמדנו לנצל את המציאות החדשה במהירות לתועלתנו. כמעט כל קצין, בכיר ככל שיהיה, לחוץ ועסוק, היה זמין באורך רוח לשאלותינו הרבות והטרחניות לא אחת, שבמקרים רבים נועדו למלא זמן שידור אין סופי.
אבל הזיכרון החזק מכולם, שיאו של הסיפור, היה מבחינתי פינוי בית הכנסת בנווה דקלים. בשעות הארוכות, כמעט יממה של מצור שהטילו הצבא והמשטרה על בית הכנסת על שני אגפיו, היינו אנחנו ונציגי מועצת יש"ע היחידים שהורשו להיכנס ולצאת ללא הפרעה. כל הזמן, בכל מקום במתחם הענק, בכל סיטואציה של אנדרלמוסיה והשתלהבות (והיו רבות כאלו) איש לא ניסה להגביל אותנו. שידרנו על היערכות הכוחות הפורצים פנימה, תיארנו איך הסתדרו בחיץ בין אגף הבנים לאגף הבנות, ואז פשוט נילוונו פנימה עם הכוח המפנה שתי שורות ארוכות, שני זוגות חיילים ושוטרים על כל כתום. מהצפיפות והדוחק חטפנו גם אנחנו חבטות, כשהצעירים המפונים החלו פתאום בועטים לכל עבר, ומצאנו עצמנו לחרדתנו שטופי זיעה שאיננה שייכת לנו.
גם המתנחלים התעשתו במהירות וייאמר מיד שהיו מאוד נבוכים בדרך כלל מקבוצות הצעירים, שפגעו בעיקר בכלי-רכב של ערוצי התקשורת וגם של הצבא והמשטרה. ערב הפינוי כינסו את כל המתגברים ברחבת בניין המועצה בנווה דקלים, ומעבר לדברי החיזוק והעידוד הצפויים, דרש מהם צביקי בר-חי במפגיע לא לפגוע בנו, העיתונאים, אלא - כן, לחבק, גם אותנו, ולהסביר לנו בדרך ארץ שהסיקור צריך להיות אחר. לא שזה עזר. התקבל הרושם שהמתנחלים, לא מאהבה לתקשורת, אלא מתוך שהם עצמם נדהמו מיחס הצבא והמשטרה והשקיפות המוחלטת, החליטו לתאם טקטיקה עם היריב - קרי הכוחות המפנים - ולשתף פעולה עם העיתונאים.
במהלך הפינוי הטעון כל-כך של בית הכנסת, החלטתי לבדוק את גבולות הנכונות שלהם להיפתח אלינו. זה קרה בעת תפילת הפרידה מבית הכנסת, בעוד בחוץ נעשים מאמצים אחרונים של ניצב אורי בר-לב ואנשיו להגיע למימוש ההסכמות עם בנצי ליברמן ואנשיו. נכנסתי לתוך אולם התפילה עצמו, ובעודי סוכך ידי על המכשיר ומשדר בשקט ככל שניתן, התקרבתי לארון הקודש ואל בעל התפילה, רב צעיר תושב השומרון, שבא לסייע. ההנהגה הרבנית הייתה כל אותו זמן בצד בסוג של היוועדות. הרב היה עם ספר תהילים פתוח על מזמור קכ"ט, שיר המעלות. קראתי ממנו יחד איתו בשידור, בעודי מישיר פני למצלמה למעלה. לא רק שקיבלו זאת בהבנה, היו שם שחייכו אלי במנוד ראש. אולי סברו שאם לא הצבא, לפחות התקשורת ערקה לשורותיהם.
האם התמסרנו בקלות מדי? האם עשינו את מלאכתנו נאמנה? יהיו ודאי מי שימתחו ביקורת על כל התנהלות, כולל שלנו, אבל אין ספק שמודעות עמוקה ביותר של כל הצדדים לכוחה של התקשורת כיום הכתיבה את צעדיהם וקבעה את צורת הפינוי, ואפילו את לוח הזמנים שלה.
והתמונה החזקה ביותר? השבוע, רגע לפני פינוי בית הכנסת בעצמונה. בפנים תפילה גדולה, בחוץ, כמו בימים הטובים, מתנחלים לצד חיילים שעוד רגע יפנו אותם, נעמדים עם טלפונים ניידים מאחורי כתבי הטלוויזיה ואומרים: "אמא, רואים אותי?"
