אחרי הסופה: מי ידאג לתושבי בונד, מיסיסיפי?

זו לא עיר, גם לא עיירה, רק שם על תמרור דרכים ירוק, שם שלא אומר דבר לאנשים שלא גרים במקום. אבל בני אדם גרים פה, בבונד, מיסיסיפי. בני אדם שחיים בבתים זעירים ובקרוואנים בני חדר אחד שפזורים בין עצי האורן. רובם שחורים. רובם עניים. חיי כולם חרבו בעקבות סופת ההוריקן "קתרינה" שהיכתה במקום.

הוריקן קתרינה - סיקור מיוחד ב-ynet

בעוד עיני העולם נשואות אל ניו אורלינס המוצפת, תושבי בונד נשכחו מלב. אין להם אוכל, אין מים, אין דלק, חשמל או אפילו תקווה קטנה שבקרוב משהו כן יהיה. "אני אין לי כלום לאכול ואני רעבה", אומרת דורותי מקסוול בת ה-81. מקסוול, חולת סכרת, אוחזת בצווארון שמלת הכותנה הישנה ונעה מבולבלת בביתה הקטן. מה היא מרגישה? היא לא יודעת לענות בדיוק. משהו שבין ייאוש לכעס. "הם חייבים לשלוח לנו משהו. אין לנו כלום. אנשים פה עומדים לגווע ברעב", היא אומרת.

משאיות הצלב האדום והמשמר הלאומי נוסעות על הכביש הראשי, לא רחוק מההתפצלות מדרך 49, שמובילה לבונד. המשאיות ממהרות להעניק עזרה לאלה שזקוקים לעזרה בערים הגדולות שספגו מכה אנושה. יישובים מבודדים כמו בונד נותרו ללא סיוע, ללא אספקה. החנות הקרובה ביותר למקום היא סניף מקומי של וול-מארט, הנמצא במרחק של כעשרה קילומטרים. לא מדובר במרחק גדול מדי, אבל לאחר הסופה החנות נפתחת רק לעתים רחוקות, לשעות ספורות בכל פעם, ורק שני לקוחות מורשים להיכנס בו-זמנית.

העובדים במקום טוענים שאינם יכולים לפתוח את החנות לפרקי זמן ארוכים יותר, מכיוון שאין להם מספיק כוח אדם שיכול הלגיע לעבודה בימים אלה. חישובי התשלומים בקופה, הם מוסיפים, מאריכים את תהליך המכירה מכיוון שאין ברירה אלא לבצעם באופן ידני. מדובר בחנות מצויידת היטב בקופות חשמליות. אבל חשמל - אין.

"לארוחת ערב נשתה מים"

גם אם ירצו כוחות הסיוע להגיע למקום, ספק אם יצליחו במשימתם. גזעי עצים מוטלים על כבישי הגישה, ענפים מפוזרים בכל מקום. קרוואנים, שלא עמדו ברוחות העזות, התהפכו מוטלים על צדם. חוטי חשמל קרועים מתפתלים לכל עבר, מסתבכים בחוטי טלפון שנקרעו אף הם. מכונית בקושי יכולה לעבור במה שנותר פנוי משטח הכביש הצר. על-מנת לעזוב את המקום, על התושבים לחתוך את דרכם החוצה.

גם אם תצלח מלאכת פילוס הדרך, ספק אם התושבים יצליחו להשיג מספיק מזון ודלק כדי לחלץ את בני משפחותיהם מהמקום. דלק שווה כאן יותר מזהב טהור, והסיכוי להשיגו קלוש. תחנת הדלק הקרובה נמצאת בהטיסבורג, כ-50 קילומטרים צפונית לבונד. אבל גם אם יהיה לתושבים מספיק דלק כדי להגיע לאזור התחנה, ספק אם יצליחו להחזיק מעמד בתורים האין-סופיים, המשתרעים על-פני קילומטרים לכל כיוון.

מחוץ לביתה של מקסוול, נשות בונד מגיעות כדי לשטוח את טענותיהן. קולן הולך וגובר, עד לכדי צעקה של ממש. השכנים מוציאים ראשיהם מהחלון, מנסים להבין על מה כל המהומה. "הם צריכים להביא לנו משהו", אומרת שאנל וודוורד. "אני יודעת שרע בכל מקום, אבל אלינו מתייחסים רע יותר. זה לא בסדר שעושים לנו ככה. אנחנו צריכים מים ואנחנו צריכים אוכל".

מקסוול מהנהנת בראשה. היא לא אכלה דבר כבר מעל ליממה. בסכרת היא מטפלת באמצעות דייאטה קפדנית ותרופות, שלמרבה המזל עוד לא אזלו. "יש לי קצת תפוחי אדמה וקצת לחם אבל אני לא אמורה לאכול את זה", היא מסבירה בכובד ראש. אז מה יאכלו בבונד לארוחת הערב היום? "נשתה מים, נראה לי", אומרת בתהּ של מקסוול, רות.

לא רחוק משם, על דרך 49, אחד מקשישי המקום מדווש בקושי רב על אופניו לכיוון הטיסבורג. בסל האופניים יש לו ג'ריקן אותו הוא מתכוון למלא בדלק. ספק אם יצליח.