פציפיזם ימני?

עצומת בני-הנוער שפורסמה ב-ynet - "לא נתגייס לצה"ל בגלל ההתנתקות" - הפתיעה רבים. לא שסירוב הוא תופעה חדשה במקומותינו, ובכל זאת קשה להבין כיצד יכולים אלו, השייכים למיעוט שמבקש להמשיך את השליטה בשטחים, לסרב לשרת בצה"ל בכלל ובשטחים בפרט. הרי רוב כוחותיו הקרביים של הצבא מועסקים בשמירה על ההתנחלויות, ומיעוטם בהגנה על גבולותיה החיצוניים של מדינת ישראל. הסרבן משמאל, שאינו משרת בשטחים, רוצה ללחוץ על מדינת ישראל לצאת מן השטחים; מהכיוון ההפוך רוצה סרבן הימין, שמסרב לפנות התנחלויות, למנוע את פינוין. והשאלה המתבקשת: מה מבקשים לקדם חותמי מכתב השמיניסטים החדש? האם ייתכן שההקצנה במחנה הימין מובילה את צעיריו למעשה המזיק למטרותיהם וחותר תחת השקפת עולמם? הרי בסופו של דבר, מחליש סירובם לשרת בצה"ל את יכולתו להחזיק בשטחים.

אך נראה שהתופעה עמוקה הרבה יותר. כקצין ביחידה מובחרת בשנים 96-92', הייתי עד לתהליך בו החלו בני הישיבות - בעיקר בוגרי המכינות הקדם-צבאיות בשטחים: עלי, יתיר ועצמונה - להחליף את בני ההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים) בקצונה הזוטרה וביחידות המובחרות. בעיקר דובר על היותם של בני הציונות הדתית חדורי מוטיבציה לשרת את המדינה, ועל זיקתם לאידיאולוגיה דתית חיה ונושמת, שלא כמו בני הקיבוצים הנמצאים במשבר אידיאולוגי זה שנים. אלה היו הסברים ראויים, אך ההסבר העמוק יותר נעוץ במקום אחר לגמרי: בני הקיבוצים המחונכים בחינוך הומניסטי סוציאליסטי, כזה שמקדש את האדם ולא את האדמה, הפסיקו עם השנים, בתהליך הדרגתי, לראות בצה"ל גורם להזדהות, כשעיקר משימותיו בשטחים הוא בשליטה על עם שכן חסר זכויות. לעומתם, הגנו בני הציונות הדתית על האידיאולוגיה שלהם, ומכאן שחשו מחויבות עמוקה לצבא.

שירות ביחידה קרבית, שבשביל בן הקיבוץ פירושו פשרה אידיאולוגית (הגנת מקומות שאינם ביתו ושמהווים רמיסה של כל מה שהוא מאמין בו), הוא בשביל בן הציונות הדתית הגר בחברון או באלון מורה הגנה על הבית, פשוטו כמשמעו. כל עוד היה צה"ל כלי להגנה על ההתנחלויות, שירתו בו בני הציונות הדתית בחפץ לב, והתקדמות לקצונה זכתה בציבור זה לכבוד רב. אבל משהו השתבש בתהליך. ראש הממשלה שרון, אדריכל ההתנחלויות, בצעד שעד לפני חודשים ספורים נראה בלתי סביר, הוכיח הלכה למעשה שטובת המדינה קודמת לטובת המתנחלים, ושצה"ל וכוחות הביטחון - במקום להגן על התנחלויות - יעסקו בפינוין.

אם ניתן היה לחשוב שסירובם של החיילים הדתיים לפנות את עזה ושחרורם של כמה מהם מהשירות בצה"ל הוא סוף פסוק, נתנו בשבוע האחרון מאות צעירים לפני גיוס גט כריתות מוחלט לצבא. צעד זה מסמל את תחילת היפוך המגמה, ומעיד אולי על מה שנראה בעתיד - תפיסה מחודשת של תפקידי הפיקוד בצה"ל על-ידי כל חלקי החברה הישראלית, ולא רק על-ידי מי שמאמין שצה"ל הוא צבאו הפרטי. התמיכה הציבורית בפינוי עזה היא תחילתה של מגמה שתימשך ביהודה ושומרון, ותביא בסופו של תהליך להסכמה ציבורית רחבה באשר לתפקידו של צה"ל כצבא ההגנה לישראל, ולא כצבא שההזדהות עמו קשורה בדעות פוליטיות כאלו ואחרות.

חשוב גם לזכור כי ישנם הבדלים תהומיים בין הסירוב מימין ומשמאל. הראשון שבהם הוא ההבדל בין סירוב מוחלט - כפי שהצהירו חותמי מכתב השמיניסטים מימין, שאינם מכירים עוד בצורך של המדינה בצבא להגנה עצמית, לבין סירובם של קצינים לשרת בשטחים תוך שהם ממשיכים לשרת ואף להתנדב לשירות מילואים פעיל בתוך הקו הירוק. גם אם השירות בשטחים פוגע במדינת ישראל, הרי שחיוני לשמור את גבולות המדינה מפני איום חיצוני.

הבדל נוסף בין סוגי הסירוב הוא בהשקפת העולם שבבסיסם: סירוב על מנת להגן על ערכי הדמוקרטיה, ערך האדם, עתידה וביטחונה של מדינת ישראל, אל מול סירוב מתוך להט דתי, המעדיף את האדמה על פני האדם ושאינו מהסס, כפי שראינו בשבועות האחרונים, להרים יש על החברה הישראלית ועל חיילי צה"ל. ההבדלים הם אמיתים ועמוקים, וגם אם אפשר לרשום הישג בפינוי הרצועה - הרי שהמאבק בין הדגל הכחול-לבן לזה הכתום עדיין רחוק מסיום.

דוד זונשיין, סגן במילואים, מראשי תנועת "אומץ לסרב"