כאן ביתי, למרגלות הר הגעש
אמריקה, כדרכה, מיהרה לחקור לעומק את מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר. המסקנות הוסקו, המודיעין שופץ, מערכת הביטחון שודרגה ונמלי התעופה הפכו ליעדים מבוצרים. אבל הרכבות, האוטובוסים, האיצטדיונים ואולמות המופעים נותרו מופקרים. ואז באה "קתרינה" והוכיחה לכל העולם שאמריקה כלל לא מוכנה למכה נוספת, שכל בר יודע שבוא תבוא. כתבה שלישית בסדרה
ארבע שנים אחרי ה-11 בספטמבר יכולה אמריקה להיות מרוצה מכך שמאז אותו יום גורלי, ארגון אל קאעידה - שביצע פיגועי טרור במדריד, לונדון ומקומות אחרים בעולם - לא הצליח לבצע את זממו פעם נוספת על אדמת ארה"ב.
אבל בה בעת צריכה אמריקה להיות מודאגת מכך שארבע שנים אחרי היום המר והנמהר ההוא, בין לאדן טרם הובא חי או מת כפי שהנשיא ג'ורג' בוש הבטיח. למעשה, לא ברור כלל אם הוא חי או מת. אם הוא חי - היכן הוא מסתתר; אם מת – היכן נקבר לכל הרוחות.
- ארבע שנים למתקפת ה-11 בספטמבר - פרויקט מיוחד
מקץ ארבע שנים נראה שאמריקה לא תחזור לעולם להיות מה שהיתה. עד לא מזמן רק ישראלי כמוני הזיע למראה תיק שהופקר בקרון ברכבת התחתית, בעוד שכולם מסביב היו רגועים וזחוחי דעת. אבל אמריקה השתנתה. כעת ישנה עירנות מסויימת של נוסעים, אם כי מדרך הטבע הם עדיין חסרים את האינסטינקטים שלנו.
נמלי התעופה שהיו פתוחים כמו תחנות רכבת ואוטובוס, לגישה חופשית עד לשרוול הגישה למטוס - הפכו ליעדים מבוצרים. אמריקה עושה מאמצים ניכרים בשיפור האבטחה, אבל בדרכה שלה. גם ישישות בנות 80 מתבקשות לחלוץ את נעליהן לפני העליה למטוס. אין לטעות בדבר: אמריקה יודעת בדיוק מהו הפורפיל של מחבל מתאבד, אבל היא מסרבת להפלות סוג מסויים של אזרחים או תיירים ולהוציא אותם מהשורה רק בגלל שהם ערבים או מוסלמים.
לחפש או לא לחפש בתיקים?
ארבע שנים אחרי, אמריקה של היום יודעת שיש צורך לבדוק תיקים בכניסה לרכבת או לאוטובוס, אבל עדיין מתווכחת בינה ובין עצמה אם ראוי לחדור לפרטיות של אזרחיה והיכן עובר הגבול בין ביטחון לזכויות הפרט.
התוצאה היא שעטנז לא החלטי של בדיקות אקראיות ברכבת התחתית של ניו יורק - אבל לא יותר מזה. אם אנשי הביטחון יגשו למישהו ויבקשו שייפתח את התיק, הוא יכול לסרב, אבל אז יהיה עליו לעזוב את התחנה. למרבה המזל טרם עמדה השיטה הזו למבחן האמת שכן ברור למדי שמחבל מתאבד יבחר בהזדמנות לא חגיגית זו להפעיל את המטען שהוא נושא, ולשגר את עצמו יחד עם אנשי הביטחון והסובבים אותם לעולם הבא.
כשאני עולה לרכבת התחתית של וושינגטון, איש אינו בודק אותי. לעומת זאת, בכניסה למשחקי הכדורסל במרכז MCI בעיר, בודקים היטב אם הכרטיס שלי לא מזוייף. בודקים גם אם אני לא מנסה חלילה להבריח למתחם בקבוק מים מהבית, שהרי צריך לדאוג שאקנה במזנון בקבוק במחיר מופרז של חמישה דולר. בדיקה בטחונית לא נראתה כלל באופק.
למה העולם לא אוהב אותנו? צילום: אי.פי
מנגד, סביב בניין הקונגרס ושאר בנייני הממשל הקימו מחסומים המונעים גישה של רכבי תופת. בכניסה לכל בניין יש גלאי מתכות, אבל בדומה לנמלי התעופה, אין אנשי בטחון מיומנים. כל אדם שמחזיק רישיון נהיגה אמריקני יכול להיכנס לשטחים הציבוריים מבלי שיישאל מיהו ולאן פניו מועדות.
אבל המצב ברחוב אינו חזות הכל. מאז מתקפת הטרור נקטה אמריקה בשורה של צעדים גדולים בתחום בטחון הפנים ומניעת הפיגועים.
המסקנה העיקרית שעלתה מחקירת נסיבות המתקפה הייתה שהמידע המודיעיני על הפיגועים שבדרך היה בידי האמריקנים, אך היעדר שיתוף פעולה בין סוכנויות הביטחון השונות - הסוכנות המרכזית לביון ((CIA והבולשת הפדרלית (FBI) בראשן - איפשר למוחמד עטא וקומץ חבריו לחמוק אל תוך המדינה ולהוציא את זממם אל הפועל.
ארה"ב הבינה שיש לה בעיה ואיחדה את סוכנויות המודיעין תחת ארגון גג בראשות השגריר לשעבר באו"ם, ג'ון נגרופונטה. בה בעת הוקם משרד לבטחון המולדת, שמטרתו לריכוז את כל הסוכנויות הפדרליות תחת מטה פיקוד מוגדר.
ברגע האמת - המערכת כשלה
ארבע שנים אחרי ה-11 בספטמבר, כל בר דעת יודע שהשאלה אינה אם ארה"ב תותקף שוב, אלא מתי והיכן. בשנים שחלפו נעשו כל מיני תרגילים לטיפול באוכלוסיה למקרה של התקפת אמת. אבל אם היה צורך להוכיח שהיא אינה מוכנה לטפל באוכלוסיה שנפגעה בהתקפת בלתי קונוונציונלית, באה "קתרינה" והחזירה את אמריקה לקרקע המציאות.
זוכרים את החללים בניו יורק. צילום: אי.פי
ברגע האמת – והיה זה אפילו רגע אותו צפו החזאים והמומחים מראש - המערכת כשלה. הגוף שהיה אמור לתפקד בצורה מהירה ומתואמת בשיגור כוחות לעזרת תושבי ניו אורלינס וחופי מפרץ מקסיקו, נרדם בשמירה לעיני העולם כולו, שהביט משתאה ולא מאמין. איך נפלו גיבורים – שנית.
"קתרינה" חשפה לא רק את ההתמקדות העיוורת של הממשל הנוכחי בסוגיות חוץ על חשבון הזנחת הבטן הרכה. נחשפה בעיה עמוקה יותר סביב פיצול הסמכויות בין המדינות השונות ובין הממשל המרכזי בוושינגטון.
למושלי המדינות יש סמכויות נרחבות בהפעלת המשמר הלאומי והמשטרה, ויש להם מרחב תימרון משמעותי כמעט בכל היבטי החיים האחרים. אלא שכאשר התעוררו לבסוף בוושינגטון למראות הזוועה מניו אורלינס, הויכוחים על קבלת הפיקוד על מבצע החילוץ גזלו זמן יקר להחריד.
כשתשלים ועדת החקירה הפרלמנטרית שתוקם מן הסתם את עבודתה, היא תאשים במחדל בין השאר את היעדר התיאום בין וושינגטון לבין בירת לואיזיאנה באטון רוז'. אמריקה הגדולה נפלה בדיוק כמו מדינות חלשות הרבה יותר, בגלל ריב סמכויות היסטורי ששום ועדת חקירה לא תפתור אותו.
ארבע שנים אחרי 9/11 מתקשים האמריקנים להבין למה העולם אינו אוהב אותם ומדוע בכלל הותקפו. מאז המתקפה על הבית שינה הנשיא בוש את כללי המשחק וקבע מדיניות של מתקפה מנע נגד הטרור העולמי. בהזדמנות זו הוא סיבך את ארצו בביצה העיראקית הטובענית.
אבל בחלוף ארבע שנים מיום האסון, מתברר ששום דבר אינו שובר את הרוח האמריקנית. הם לא רק מתאבלים על המתים; הם גם יודעים לחגוג את החיים.
היום יציינו באמריקה את יום השנה הרביעי למתקפה על מגדלי התאומים והפנטגון לא רק בצפירות ובטקסים מכובדים אלא גם בחגיגות, קונצרטים, תערוכות, מסעות של אופנוענים ומירוצים.
האמריקנים מודאגים היום מהטרור יותר מבעבר, אבל הם ממשיכים לחיות, לטוס ולבלות בקניונים הבלתי מוגנים שלהם כאילו אין מחר. מרביתם בטוחים, על פי סקרים שנעשו בשנים האחרונות, שגם אם תהיה מתקפת טרור נוספת, הם לא יפגעו. זה לא רק האופטימיות שלהם, אלא גם הסטטיסטיקה הפועלת לטובתם של יותר מ-290 מיליון תושבים, שחיים במעצמה היחידה בעולם, המשתרעת מהאוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט.
לפנייה לכתב/ת 
