חלומות של אתמול: חוויות מאוחרות מהמוקדמות
"האינטימיות הולכת וגדלה. אצלנו בטנדר למשל, אנו שוקעות בחוויות ובצחוקים בלתי פוסקים, לא שומעות את הקשר ומצליחות להוביל חצי שיירה בדרך הקצרה, אך לא אחרי הצוות המוביל". רויטל ספיר, בוגרת המקצה ה-12 והאחרון של מוקדמות מלכת המדבר ברומניה, מאחלת הצלחה לחברות שיוצאות לקרב הגדול במרוקו ומתפנה לחלום חלומות חדשים
"רוצה להשתתף במסע מלכת המדבר 2005 לקרפטים?", כך פחות או יותר נוסחה הודעת ה-SMS המפתיעה שקיבלתי יום אחד לסלולרי שלי. מיד שמרתי, שיהיה.
כבר שמעתי על זה, תמיד רציתי, לפעמים חלמתי. אתם יודעים מה...ננסה. אני, רויטל, בת 37, גרושה טריה + 2, עם חיים לא פשוטים, מגיעה ממקום של נתינה אינסופית ומחליטה בפעם הראשונה כמעט בחיי קצת לקבל לעצמי ואם אצליח אולי גם קצת לקחת.
הרשמה, טפסים, מיונים, ו...יצאתי. הגעתי למקצה 12 ואחרון לקרפטים, אחת החוויות המדהימות שחוויתי בחיי.
מתחילות (בגדול)
ארבע לפנות בוקר, 40 בנות ממגוון רחב מאוד של גילאים (25-52),
שתי מלוות ורופאה. כולנו משאירות מאחור הכל ונפגשות, לבושות במדי המלכות, בשדה התעופה. הסבר קצר, צ'ק אין מהיר, דיוטי פרי, ואנחנו במטוס. קשה להאמין אבל אפילו בטיסה הקצרה הזו הצלחנו להכיר, לצחוק ולהחליף שמות ומכרים.
נוחתות (בשלום)
בבוקרשט מקבלים את פנינו המדריכה (בה"א הידיעה) ענבל וגולת הכותרת של המסע - הג'יפים. איזו התרגשות המסע מתחיל.
מהר מאוד עוזבים את העיר והכבישים הנוחים ומתחילים לטפס בין הכפרים הציוריים אל פסגות ההרים אל הירוק המדהים הזה הנשקף אלינו מכל עבר.
מתניעות (בנוף)
לאן נוסעים? תתרגלו, זו הפתעה. המסלול לא ידוע לנו וגם לוח הזמנים לא ברור לגמרי. רק דבר אחד ברור - הנופים נלקחו מן הגלויות ומן הציורים של טובי הציירים - הרי לא יתכן שבמציאות יש כאלה מראות מדהימים.
אנחנו סופגות את המראות, לומדות להכיר את הג'יפ, או במקרה שלנו טנדר נאמן מדגם "מזדה", ואת הבנות. מנסות לבשל בשטח ומצליחות להפתיע, והופכות כל הפסקת קפה לתחרות סמויה: איזה צוות הכין יותר מטעמים ואיזה צוות הביא הכי הרבה סוגי קפה או חלב מהבית. הכל ברוח טובה ובהנאה בלתי פוסקת.
אנחנו משחקות כדורגל ונלחמות על שקית אשפה כחולה ומתגלגלות מצחוק, מפעילות ומופעלות. הייתם צריכים להיות שם כדי לראות את ההתלהבות סביב הפנצ'ר הראשון, או איך שבערב שישי נעצרנו כך סתם בצד הדרך ונרקיס מצוות 5 קיבלה עבור כולנו את השבת.
מתגלגלות (בקושי)
דווקא בט"ו באב ירד גשם ללא הפסקה והדרכים היו בוציות עד מאוד והמעברים
היו קשים מידי. צוות 7 (לימים הצוות הזוכה) שוקע עם הג'יפ בבוץ. נסיונות החילוץ קשים ומסוכנים, אך בכוחות משותפים אנו עושות זאת ומיד אח"כ הטנדרים נתקעים ומחולצים. אנו מופתעות לגלות כי עוד לא התחלנו את הדרך וכבר עבר לו חצי יום ואז, לא תאמינו, ענבל מספרת לנו שהדרך התמוטטה ולא ניתן לעבור בה. אנו נאלצות לשנות כיוון ולנסות לחפש מוצא ממקום אחר, בחיפושינו אנו מעפילות לרכסי ההרים, לנופים עוצרי נשימה, מעל העננים ברומו של עולם ושם, בקצה, אנו פוגשות בקתה קטנה עם שני זקנים (היא 75, הוא 78) גרים לבדם בלי קשר לחיים המוכרים לכולנו והם שמחים מאוד לארח קבוצת בנות סוערת וגועשת בביתם ובחצרם.
וכאילו לא מספיקה ההרגשה שם למעלה, ושוב צוות 7 בוחר להסעיר את חיינו עם מכתבים לכל אחת ואחת מהבית.
חולמות (ברומנית)
בכל לילה אנו מגיעות למלון אחר, אי שם בין היערות, ואוכלות ארוחה רומנית בשעות מטורפות. בכל בוקר אנחנו קמות אל בדיקות השמן והמים בג'פים ומתחילות יום נוסף במסע אל הלא נודע ביערות עד מדהימים, בין עדרי בקר וצאן ו"עדר צוענים" וכפריים הממתינים לשיירות ומנפנפים לנו לשלום.
ביום הרביעי - הפתעה כפולה - אנו זוכות למופע מצחיק ומהנה אשר הכינו שני צוותים על דרקולה, ואחר כך אנו מעפילות ברגל לרכס הרי הפאגארש בגובה 2,300 מ'. ככל שמטפסים, כך גואה ההרגשה הפנימית, לא ניתן לתאר זאת במילים, ודר' אפרת המופלאה והנעימה שלנו (שזכתה באותו היום לכינוי "דר' נוש") אומרת כי זר לא יבין זאת. כולנו מבינות ומסכימות.
מתגלגלות (ומסתגלות)
בין לבין הצוותים מחלקים צ'ופרים רבים, כך אנו זוכות ב"שרשרת שאקל" מיוחדת ושרשרת עם כתר ובנדנה של מלכה וצמידים ודיסקים וממתקים וערכת עזרה ראשונה מיוחדת וקרמים ואפילו אוויר מארץ הקודש. לאט לאט אנו מכירות את ענבל, מדריכתנו היפה, שנהנית משקיעות מדהימות ומירח מלא ופשוט יש לה את זה, ומתוודעות למלוות המיוחדות שלנו - רוני הכל כך מיוחדת ושירי שכבשה את לב כולנו.
וכמובן עוצרות לעשות פיפי. עם כל יום שעובר העצירות הופכות דחופות ואנו
כבר לא מחפשות מסתור אלא עוצרות-יורדות-עושות. כולנו. יחד. או כמו שהפזמון בהמנון שלנו שנכתב ע"י צוות 9 אומר: "מנגו פיפי, מנגו פיפי, מנגו פיפי מנגו פיפי, תתאפקו, יהיה בסדר, עוד דקה ונעצור, כבר עברה שעה וחצי, ויצא לי טחור"
הקרבה הולכת וגדלה. אצלנו בטנדר, למשל, אנו שוקעות בחוויות ובצחוקים בלתי פוסקים ולא שומעות את הקשר. מצליחות להוביל חצי שיירה בדרך הקצרה, אך לא אחרי הצוות המוביל.
חוזרות (עם אובר וויט של חוויות)
בערב האחרון אנו מגיעות למלון מפואר (יחסית) בפויאנה-ברשוב, מתארגנות בזריזות ויוצאות לארוחת ערב אחרונה במסעדת ציידים סמוכה ומתענגות על שלל סוגי גבינות ומגשים עצומים של בשרים. להקת נגנים מקומית מצליחה להרקיד אותנו לצלילי "דוד מלך ישראל" וניגונים חסידיים.
וזהו. המסע לצערנו תם. כל אחת ואחת מאיתנו, שהגיעה ממחוזות שונים בארץ ובחייה האישיים, חזרה עם מטען של חוויות, התרגשויות ורשמים, ועם הרגשה ברורה שכדאי ומומלץ להגשים חלומות.
לפנייה לכתב/ת 
