מדיאה-לייט

ההצגה "מדיאה", המועלית בתיאטרון גשר, היא גירסה מודרנית, מנוכרת וגם די מקוצרת, לטרגדיה היוונית המפורסמת. מין גירסת מדיאה-לייט, רזה ותכליתית, מרוכזת וקצבית, אבל גם חסרת תשוקה הרסנית, אותו מרכיב חיוני של הטרגדיה הקלאסית.

הבמאית לנה קריינדלין בחרה להציג את הסיפור סביב בריכת שחייה בחצר וילה עכשווית, עם עיצוב במה נאה של מיכאל קרמנקו, ותלבושות יפהפיות של ששון קדם בצבעי שחור-לבן-אפור. התרגום של בן בר-שביט אף הוא נוטה לשפה מודרנית, פשוטה ורזה, כשקטעי המקהלה מקוצרים מאוד, וגם דמויות המשנה של האומנת והמורה נבלעות לתוך המקהלה. גם הסיום עבר קיצוץ משמעותי, כי בתפיסה המודרנית של הבמאית אין כל-כך מקום להתערבות אלוהית – הדאוס-אקס-מאכינה של אוריפידס, שבא להציל את מדיאה בטקסט המקורי.

מיקי ליאון הוא יאסון גברי מאוד, שחצני ומלא ביטחון עצמי, אבל גם משכנע ברגעי השבירה. גם אמנון וולף, בתור אגאוס, וגלעד קלטר, כשליח, מגישים ביצועים סבירים, ולארבע בנות המקהלה יש רגעים מרשימים, במיוחד הקטע בו הן מדברות על הילדים. בוריס אחנוב, בתפקיד המלך, עדיין נאבק יותר מדי עם ההיגוי העברי שלו.

אבל בסופו של דבר ההצגה עומדת ונופלת על הביצוע של יבגניה דודינה בתפקיד הראשי. עומדת, בעיקר בחלקים הראשונים, כי אין ספק שהיא מעניקה לדמות המיתית של מדיאה חזות מודרנית מפתיעה של אישה צינית, חריפה ומרירה, ומדגישה את המסרים הפמיניסטיים שלה. אבל דווקא ברגעים הקריטיים, לפני רצח הילדים, ובתמונה עם יאסון בסיום, משהו בהגשה האירונית שלה מרחיק אותנו מהזוועה, ומונע מאיתנו לחוש קתרזיס אמיתי.

התוצאה היא הצגה קרה ומרשימה, שמתגלגלת ביעילות תכליתית לעבר הסוף הנורא, אך מותירה תחושה של משהו חסר. אולי קצת נשמה?