שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ויהי אור

    אם מרטין בובר היה חוזה בלהט של המשתטחים על קברים, או בבריטני ספירס לומדת קבלה, לא בטוח שהוא היה מרוצה. לא לזה הוא התכוון כשאסף סיפורי חסידים וצדיקים בספרו "אור הגנוז", שרואה אור בהוצאה מחודשת

    כשהעולם נברא, היה בו הרבה יותר אור מכפי שיש כעת. אלא שבני האדם לא ידעו מה לעשות בו, ובמקום לשמוח בו ובאל שברא אותו, החלו להתקוטט זה עם זה. האל החליט לגנוז את האור העודף, והשאיר לבני אדם רק מקצת מזיוו. את היתר טמן בתורה. צדיקים יכולים לראות את האור אם הם לומדים יפה ובכוונה גדולה ומתוך אהבה, ולהפיץ אותו בין בני אדם במצוות ומעשים טובים המכוונים לתועלת הכלל. זה המדרש מאחורי המלים "אור הגנוז", שם ספרו המופלא של הפילוסוף מרטין בובר, שרואה אור (תסלחו לי על הביטוי) במהדורה מחודשת ומאויירת בהוצאת "שוקן". הייתי מוסיפה לספר גם ביוגרפיה של בובר כדי לקרב אותו לציבור קוראים שאינם משוכנעים מראש, שיהיו מוכנים לקרוא כשיידעו עד כמה בובר קרוב להם ברוח, ועד כמה חבל שתורתו נשתכחה.

     

    אחד בשביל כולם

     

    איסוף ועיבוד של סיפורים מעולמה של החסידות היה רק חלק זעיר של פועלו ההגותי. הוא לא היה חסיד שוטה, ותיעב את הללו במידה שתיעב "יהדות של רשיונות", Scheinjudentum כפי שקרא לממסד הרבני-הלכתי-אורתודוקסי בכתביו הפילוסופיים-תאולוגיים.

     

    בובר גם לא אהב את העיסוק המופרז במיסטיקה יהודית, למרות שכתביו זרועים טרמינולוגיה מיסטית. בעיניו, חשיבותו של האור הגנוז היתה בדיוק במה שראייתו מאפשרת לרואיו: חיים של תועלת למען הכלל מתוך תחושה של אחריות לכלל. למותר לציין ש"אור" אינו נמדד כאן בקילוואטים. "אור" הוא דימוי לעוצמתה של החוויה הדתית האישית. אין לו כל קשר לעסקני דת, רבנים מטעם המדינה או מחלקי קמיעות.

     

    בספרו המרכזי בעניין זה, "אני ואתה", סבר שרק מתוך יחסים של כבוד הדדי בין בני אדם, רק מתוך ראיית הזולת כזהה לנו, כ"אתה" ולא "הלז", אפשר להגיע ליחסי-קרבה עם האבסולוטי שבחיינו, שהוא האל: ורק מתוך שילוב הרמוני של השניים ניתן לראות אור ולקרב את הגאולה. הוא לא ספר אותיות מקודשות, לא מלמל לחשים והשבעות, לא הקים מוקד ארצי לגירוש עין הרע כמו זה שעל אודותיו נתבשרתי במייל הבוקר, ולא הלך לשלם ימבה כסף למרכז הקבלה של הרב ברג כדי ללמוד קורס למתקדמים בגלגול נשמות ולקנות קטורת אונליין בהנחה. הוא האמין שמעשי אדם בעולם הזה מקרבים או מרחיקים את הגאולה.

     

    אור מתגלה גם בסיפור: אחד מן המאפיינים היחודיים לחסידות היה, שמורשת גדוליה עברה מפה לפה בין חסידים במהלך הדורות, ולא כדי להאדיר את הצדיק בלבד, אלא כדי לחנך על פי חיי-המופת שלו ומעשיו בחייו. רובם לא טרחו להעלות את הסיפורים על הכתב. הקובץ של בובר היה הנסיון הראשון לעשות כן באופן שיטתי.

     

    ללא התבדלות

     

    תחילה קיבץ בובר את סיפורי החסידים ועיבד אותם לגרמנית ופירסמם לראשונה ב-1906 בשפה זו: זה היה מהלך מפתיע ודרמטי למדי עבור יהודי וינאי משכיל שהסתופף בהיכלות הרוח של אוסטריה ושל גרמניה לא כזר, אלא כשווה-ערך מוחלט וכמי שנכונה לו קריירה אקדמית מזהירה. מפתיע, כי בובר הקדיש חמש שנים מחייו רק לענין זה, ודרמטי, משום שהיהדות המשכילה של מרכז אירופה – גרמניה ואוסטריה – בזה לחסידות וראתה בה ביטוי נחות של חיים ריליגיוזיים השמור למי שנחשב "Ostjude", יהודי מן המזרח. בעיני דוברי הגרמנית, דוברי היידיש עם הקפוטה והשטריימל היו "מזרחיים" ונחותים עד כדי כך, ששתי התרבויות שמרו מרחק זו מזו ונמנעו אפילו מנישואין בין-תרבותיים.

     

    בובר ידע שהאמת סבוכה בהרבה, ושהחסידות מעניקה מימד הומניסטי לפרקטיקה דתית שהלכה והתקשחה ונתאבנה ונפרדה לחלוטין מן העולם המודרני. הוא האמין שיש להשיב ליהדות את המימד הרגשי בקשר הבלתי אמצעי בין אדם לבין אלוהיו, כפי שהאמינו בחסידות, והוא רצה לקרב את הספקנים, הסכולסטים ומחזיקי-הרשיונות אל הרוח הזאת: אבל בשום פנים ואופן אין לטעות בו ולחשוב, שרצה להעלות את גדולי החסידות למעלת קדושים יהודיים. לו היה קם מקברו וחוזה בלהט המשיחי של מקדשי הדם והאדמה, או בעדת המשתטחים על ציוני-קבר, או בקבליסטים השוטים הממלמלים שברי פסוקים ומוצאים בהם את עולמם, ללא ספק היה נחרד עד מאד. לא כך רצה שיקרה.

     

    בעיקר לא רצה בבדלנות יהודית. מי שדתו היא דת של אחריות כלפי עולם ומלואו, לא יכול להתבדל מן הגויים באופן שבו עושים זאת לובשי הכתום מחד וחסידי ברסלב מאידך. האחריות הזת כוללת את "גר יתום ואלמנה" בלי שום היסוס, וב"אור הגנוז" תוכלו למצוא סיפורים רבים שמדגימים זאת.

     

    איך לקרוא סיפור חסידי?

     

    הבעל שם טוב, מייסדה של החסידות, היה מרפא עממי. הוא נדד בין כפרים ועיירות והעלה ארוכה לכל מי שפנה אליו מבלי לבדוק את עורלתו או את מצבו הכלכלי קודם לכן. בעיני עצמו, לא היו לו כוחות פלאיים שמיוחסים לו היום: בובר מדגים זאת בסיפור קטן על פירושו של הבעש"ט לפסוק, "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון". אמר הבעש"ט: "כשהעם אינם סומכים על הגיבור, אלא הם יודעים בעצמם תרועת מלחמה, אז באור פניך יהלכון". ולא, אין הכוונה למלחמה של ממש, ואני רוצה להאמין שהבעש"ט לא התכוון אפילו למלחמה המטומטמת בין יהודים לבין עצמם על קידוש האדמה.

     

    אז למה התכוון? כיצד יש לקרוא סיפור חסידי? כיצד יקרא בו מי שאינו מאמין כלל? בובר לא היה רק לקטן, אלא גם פרשן אתנוגרפי בחסד עליון. עצם התרגום לגרמנית כבר היה פרשנות, ואחר כך – בחירת לשון עברית מודרנית (לימיו של בובר) ושילובה בלשון חסידית, גם הוא מעשה פרשנות נועז. גם הסדר הכרונולוגי, גם יצירת קורפוס של סיפורים סביב כל אחד מגדולי החסידות כדי לברוא מעין ביוגרפיה רוחנית – גם זה היה חידוש מרעיש לשעתו.

     

    בהקדמה לספר הבחין בובר בצניעות ובעדינות בין הסוגות השונות של הסיפורים, בין הסיפורים לדורותיהם ובין התפקידים השונים שלהם, שכן הסיפור החסידי אינו מעשייה בטלה סתם, ויש לו תפקיד של קטליזטור לאקסטזה הדתית, תפקיד של מחנך-מלכד ותפקיד מסורתי של מיתוס: יצירת סיפור מכונן לאמונה.

     

    בובר מציע גם אופציית קריאה למי שאינו מאמין ומטיל ספק, אך בכל זאת מגלה סקרנות: הפרוזה החסידית אינה עומדת לבדה בעולם, והיא גם מייצג נאמן של סיפורי-עם, מעשיות, משלים ומדרשים. הספקן בהחלט מוזמן לקרוא אותה ככזו, או כאנתרופולוג מטעם עצמו. הצרה היא שהללו, במקומותינו, יעדיפו תמיד מעשיות מתרבויות מרוחקות במקום משהו מארון ספרים יהודי מובהק. ההפסד, אם כך, כולו שלהם.

     

    ובעניין הספקנים והאור, הנה סיפור קטן אחד.

     

    "שאל הבעל שם טוב את תלמידו, רבי מאיר מרגליות: מאירל, זוכר אתה את השבת, כשהתחלת ללמוד חומש – החדר הגדול של בית אביך היה מלא אורחים, העמידו אותך על השולחן ואתה דרשת את דרשתך?

     

    אמר רבי מאיר: ודאי זוכר אני. פתאום נכנסה אמי וחטפה אותי מן השולחן באמצע הדרשה. מיד נמלא אבי רוגז, ואמי הראתה על אדם לבוש פרווה של איכרים שעמד ליד הדלת והביט בי. מיד הבינו הכל שהיא חוששת לעין הרע. ובעוד היא מראה כלפי הדלת, נעלם האיש.

     

    אני האיש, אמר הבעל שם טוב. בשעות כאלה יכול המבט לזרוע אור גדול בתוך הנשמה, אבל פחד הבריות מקים מחיצות בפני האור".

     

    "אור הגנוז" מאת מרטין בובר, הוצאת שוקן.
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    איור: יוני בן-שלום
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים