סיפורה של סוניצ'קה

את סוניצ'קה הכירה העיר כולה. היו הולכים - לראות את סוניצ'קה. לראות את סוניצ'קה - היו הולכים. "ראיתם? כזאת קטנה, בשמלה לבנה, צמות... כזאת מקסימה!" את שמה איש לא ידע: "כזאת קטנה..."

"לילות לבנים" היו - אירוע.

ההצגה היתה משולבת, בת שלושה חלקים. החלק הראשון: טוּרגֶניֶיב, "סיפורו של סגן יֶרגוּנוֹב": מכשפה צעירה, צרה צרורה, שבאיזה חור שכוח-אל מכשפת, משגעת את הסגן הצעיר. אחרי כל ההבטחות והפיתויים נעלמת - כעשן. יחד עם ארנקו. אני זוכרת שממש בתחילת ההצגה היא מצפה לו, מייפה את עצמה ואת הבית. במרכז הצריף הענק - נעל. בודדה, בלויה. והנה - בהנפת רגל - מעיפה אותה דרך כל הבמה. ייפתה את הבית!

אבל זה - לא סוניצ'קה. זו הקדמה - לסוניצ'קה.

החלק השני? נדמה לי - משהו שקשור לים, נמל, מלחים, אולי מופסאן: אח ואחות? נמחק מהזיכרון.

והחלק השלישי - המסך עולה: כיסא. ומאחורי הכיסא, אוחזת במשענת - סוניצ'קה. והנה היא מספרת, מתביישת ומחייכת, על הסבתא, על הדייר, על חייהם העניים, על אהבת הנעורים שלה. מתביישת ומחייכת וזורחת בעיניה ובדמעותיה, כמו שעשתה אצלי, בסמטת בוריסוגלבסקי, כשסיפרה על יורוצ'קה - או על יבגני באגראטיונוביץ' - באותה מידה לא משחקת, או באותה מידה חיה במלוא הרצינות, משחקת עד מוות, ויותר מכול - משחקת בקצות צמותיה, שאגב מעולם לא ראיתי אותן קשורות בסרטים, צמות קשורות מעצמן, קלועות מעצמן, באופן טבעי, או משחקת בקווצות שיער על רקותיה, מזיזה אותן מהריסים, משעשעת בהן את ידיה כשאלה השתעממו מהכיסא. אז קצות הצמות וקווצות השיער על הרקות הללו - זהו כל משחקה של סוניצ'קה.

אני חושבת שאפילו שמלתה לא היתה תיאטרלית, מכוונת, אלא שמלה שלה מהבית, קיצית, אולי מגיל שש-עשרה.

"הלכתי להצגת הסטודיו השני. ראיתי את סוניצ'קה שלך..."

כך היא מיד היתה עבור כולם סוניצ'קה שלי - שלי באותה מידה, כמו הטבעות וצמידי הכסף שלי - או הסינר עטור המטבעות שלי - שאיש לא העלה על הדעת לקחת ממני - מכיוון שלא היו נחוצים לאיש מלבדי.

כאן נכון יהיה לומר גם, מכיוון שמאוחר יותר זה יהיה חיוני, שמיד תפסתי את סוניצ'קה, בין היתר, כחפץ אהוב, מתנה, עם אותו רגש של בעלות שמחה, שלא לפניה ולא אחריה מעולם לא הרגשתי כלפי אדם - אך תמיד הרגשתי כלפי חפצים אהובים. אפילו לא כלפי ספר אהוב, אלא דווקא - כלפי טבעת, שלבסוף מצאה את היד הנכונה, זועקת - אלי, שלי - כבר בתוך קבר השייח' ההוא, שלי - כבר אצל הצועני ההוא, טבעת ששמֵחה לראותי כשם שאני שמֵחה לראותה, שנאחזת בי כשם שאני נאחזת בה, נאחזת בכוחות עצמה, בלתי נפרדת. אחרת - יחד עם האצבע! אינני ממצה בזאת את היחס שלי אליה: בתוספת לכל האהבה שאפשר להעלות על הדעת - גם זה.

עוד דבר: הייתי נפגעת, מתעצבנת, נעלבת, כשהיו קוראים לה סופיה יבגנייבנה (כאילו היא מבוגרת!), או פשוט הולידיי (כאילו היא גבר!), או אפילו סוניה - כאילו הם מתקמצנים לומר סוניצ'קה! - הייתי רואה בזה אדישות ואפילו אטימות. ואפילו טעם רע. הייתכן שהם (הם והן) אינם מבינים שהיא - סוניצ'קה, שלהתייחס אליה אחרת זו גסות רוח, שאי אפשר לקרוא לה - לא בשם החיבה. משום שפאבליק היה קורא לה הולידיי (אחרי שהתחיל בנסיכה!), יחסי אליו התקרר. משום שלא רק לסוניצ'קה, אלא לכל אישה (שאיננה דמות ציבורית) לקרוא מאחורי הגב בשם משפחתה - גסות רוח, ניצול לרעה של היעדרה, הנמכתה, הפיכתה לגבר - בעוד שלקרוא לה מאחורי גבה בשמה הילדותי הוא סימן לקרבה ולרוך, שאינם יכולים שלא לגעת ברגש האימהי - אפילו של קיסרית. (מצחיק? הייתי מבוגרת מסוניצ'קה בשנתיים שלוש, והייתי נעלבת בשמה כמו אמא שלה.)

לא, כל מי שאהב אותי - ידע לקרוא אותי - קרא לה בנוכחותי - סוניצ'קה. עם התוספת מלאת הכבוד: שלך.

אבל בינתיים, כל עוד היא עדיין עומדת כאן לפנינו, אוחזת במשענת הכיסא, אני מתעקשת לתאר את חיצוניותה - כדי לסבר את האוזן:

במבט שטחי היא, עם הריסים והצמות שלה, עם כל הצבע הארגמני והערמוני שלה, יכלה להיראות אוקראינית. אבל - רק במבט שטחי: שום דבר לאומי אופייני לא היה בפנים הללו - עבודת הפנים היתה עדינה מדי - עבודת אמן. עוד אומַר: בפנים הללו היה משהו צדפי - כך האוקיינוס מקמר את הצדף - משהו מקימורי צדף: קימור הנחיריים, קימור השפתיים, הקימור הכללי של הריסים - והאוזן! - הכול היה מגולף, מלוטש - ובו זמנית נשפך - כאילו את הדבר הזה יצרו ועמו גם - שיחקו: לא רק האוקיינוס יצר, אלא גם הגל - שיחק. מעולם לא ראיתי פנינים ורודות, אך אני טוענת שפניה היו ורודות יותר ופניניות יותר מהן.

כיצד היא הגיעה? מתי? בחורף היא לא היתה בחיי. כלומר - באביב. באביב 1919, ולא באביב המוקדם ביותר, נכון יותר - באביב של חודש אפריל, מכיוון שאני מקשרת אליה את עצי הצפצפה עטויי העלים מול הבית. בימי העלים הירוקים הראשונים.

• "סיפורה של סוניצ'קה" מאת מרינה צווטאייבה, תירגמה מרוסית והוסיפה הקדמה: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית
  

מרינה צווטאייבה היא אחת היוצרות החשובות בתרבות הרוסית. היא נולדה ב-26 בספטמבר 1892. אביה היה פרופסור לבלשנות קלאסית ולתולדות האמנות, ואמה היתה פסנתרנית מחוננת. ב-1910 ראה אור "אלבום הערב", הראשון מתשעה ספרי שירה שפורסמו בחייה. ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון בן ה-18. נולדו להם שתי בנות ובן. חייהם במוסקבה התנהלו על מי מנוחות עד לפרוץ המהפכה הקומוניסטית ב-1917 ולהתלקחות מלחמת האזרחים בעקבותיה.

סרגיי התנדב לשרת בצבא הלבן ונעלם. צווטאייבה קופחה מאמצעי המחייה שלה, משפחתה סבלה מחרפת רעב ואחת מבנותיה נפטרה מתת-תזונה. ב-1922 התאחדה המשפחה בפראג. זאת היתה תקופה פורה מאוד: צווטאייבה פירסמה שירים, מחזות, מסות ופואמות, ובכללן היצירות הנודעות "פואמת ההר" ו"פואמת הסוף". ב-1925 התיישבה המשפחה בפריז, ושם התקיימה בדוחק מכתיבתה של צווטאייבה, שבשנות ה-30 פנתה גם לפרוזה. צווטאייבה היתה לאישיות בלתי רצויה בקרב המהגרים הרוסים, בין השאר משום שבעלה נעשה בינתיים לסוכן חשאי סובייטי. ב-1937 שבה בִתם למוסקבה וזמן קצר לאחר מכן הוברח סרגיי לברית המועצות, בעקבות התפוצצות פרשת ריגול שבה היה מעורב.

צווטאייבה חשה מבודדת ובודדה יותר ויותר, וב-1939 חזרה למולדתה ולחיק משפחתה, אך לא לזמן רב: בעלה נאסר, ועל צווטאייבה עצמה הוטל חרם ספרותי רשמי, שמנע אותה מלפרסם ומלהתפרנס למחייתה. בקיץ 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות, וצווטאייבה פונתה עם בנה האהוב, מור, לעיירה הנידחת ילאבוגה. ב-31 באוגוסט 1941 היא שמה קץ לחייה. רק בשנות ה-60 החל טיהורה הספרותי של צווטאייבה והוכר מעמדה כאחת היוצרות המקוריות של התרבות הרוסית במאה ה-20.