עיין ערך: ציונות
האם "העולם, קצת אחר כך" יגיע לאותו מעמד של "עיין ערך: אהבה"? יש סיכוי. כי ספרו החדש ורב ההמצאה של אמיר גוטפרוינד הוא קאלט מיידי, ולמרות פגמיו הוא כנראה גם ישרוד בהמשך. אריאנה מלמד על מקונדו, גרסת הציונות
אחרי עונה שחונה במיוחד בסיפורת ישראלית, אפשר להתחיל לחייך. "העולם, קצת אחר כך", של אמיר גוטרפוינד הוא מעשיה ארוכה, מפותלת, מצחיקה וכובשת (אחרי שצולחים את הכבדות העגמומית של הפרק הראשון ומתרגלים ללשון הכתיבה), וגם – לפרקים – רומן שרגעים בתוכו וסצינות מתוכו עתידים לשבת חזק בזכרון הקולקטיבי של מיטיבי-קרוא.
הנה הימור: בתוך שנים מספר, כשיחלחל אל תוכניות הלימודים לבגרות בספרות עברית, יהיה לו מעמד מיתי דומה לזה של "עיין ערך: אהבה". והנה הימור הפוך: זה לא יקרה. לפרנסי משרד החינוך ההומור נגמר כשמטפלים בקודשי הציונות בעט שנדמה להם מושחז מדי. כך או כך, אינסטנט-קאלט.
במעשיות אין לגיבורים כתובת-מגורים מזהה, ואנחנו סולחים להם על כך מפני שחיי הקריאה שלנו הרגילו אותנו לא לצפות לכתובת. ועוד הרגילו אותנו לא לחטט יותר מדי בנפשו של הגיבור, ולקבל את המעשים והמחדלים שלו באותה מידה של שוויון נפש, כי אנחנו יודעים שמדובר בסוגה שבה ה"מציאות" מושעה לטובת סיפורים ארכיטיפיים-מיתיים. ועוד הרגילו אותנו, בעיקר בבית הספר, לספר לעצמנו סיפור מיתי-ציוני בו עברו של אדם ב"ארץ שם", כלל לא נחשב: ברור שהוא נכסף לציון, כמו בחיבורים שנאלצנו לכתוב פעם, ורק מרגע שרגליו דרכו על אדמת יפו, יש לו קיום.
ראיון
מי שחלם
מרב יודילוביץ'
גיבורי ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך", בנו על גבם את המדינה, אך גם חלמו לעזוב אותה. "כתבתי ספר של 560 עמודים במשך חמש שנים שעוסק בדיוק בזה, ועדיין אני לא יודע מה משאיר אותי כאן". ראיון
מי שחוטמו מתעקם כעת בשל האמונה שקאלט זה לא טוב, יואיל נא להתוודע אל תולדותיהם של כמה מן הספרים היותר מעניינים שראו אור כאן, ונשכחו שלא בצדק: "המחברות של יוחנן שלאכט" של אברהם הפנר, "קרקס הפרעושים" של מרדכי הורביץ הן שתי דוגמאות שקופצות מיד למקלדת, אבל יש עוד.
והאינסטנט, מה איתו? האינסטנט הוא רעה חולה של התקופה. התקופה, בכל מה שקשור לספרות העברית, אכן החלה עם "עיין ערך" ומסע המכירות האגרסיבי הראשון בספרותנו, והיא נמשכת עד בלי די בהאלהה-לרגע של סופרים בסופרלטיבים ענקיים, שדינם לרפד פחי אשפה יחד עם העיתונים בהם נדפסו. רוב הספרים לא שורדים הרבה אחרי העיתונים. מעבר לעיתונים. "העולם" וכו' ישרוד, על אף פגמיו.
100 שנים של ציונות
בעמוד 430 תמצאו את דויד בונהופפר, צדיק משולח וסוחר שמונצעס לעת מצוא, מאזן שישים צלחות פגומות יד-שניה על ידיו. הוא שואל את הזונה ריקי שיוצאת לדייט מהוגן עם שמואל הפירומן-החשמלאי-בעל עיטור העוז ממלחמת היום הכיפורים, "סדקים כאלה, זה הורס את היופי?", ולא מקבל תשובה. לעתים קרובות לאורך הספר נדמה לי גוטפרוינד כמי ששלא רק מאזן שישים צלחות אלא מלהטט בהן באוויר בעודו תוהה אם סוד היופי אכן מצוי בפגימויות. התשובה היא, תלוי באיזה שדה סמנטי ותרבותי אתה פועל כסופר.
במקרה של גוטפרוינד, במקרה של כולנו, התשובה שלילית: סדקים כאלה לא הורסים את היופי. במעשיה כמו במעשיה, לא נחוץ לנו לדעת מדוע הנסיכה חשוכת בנים, או אם לצמח היהודי הנודד אכן יש רגשות. וחוץ מזה, כולנו קראנו את "מאה שנים של בדידות". גם גוטפרוינד. ומזמן חשבנו שמגיע לנו לקבל מקונדו משלנו. אז הנה, קיבלנו. לא נאהב?
הרעיון המרכזי בספר הזה הוא, שהציונות היא אידאולוגיה משונה של טרופי דעת חדורי להט מטעם התנועה, לא חשוב איזו תנועה, ובצידם מהלכים גם מבולבלים-מטעם-עצמם שנדבקו אל שביבים של הרעיון והפכוהו לאובססיות קשות. והנה, אף-על פי-כן, הרצון לחיות ינצח. והרצון לחיות דווקא בתוך הטירוף ינצח אף הוא, כי הקרקס של חיינו מעניין נורא.
כמעט כולם, מן הדמות המרכזית והחידתית שבספר, חיים אברמוביץ' ועד לנואמי השוליים שלו (מנהל המוזיאון לתולדות האדם הקדמון הציוני. מצחיק-צפוי, אבל בכל זאת מצחיק), מצרים על כך שנשכחו מן ההיסטוריה: כמעט בכולם מפעמת רוח מגלומנית בתחילה – הם בטוחים בכוחם לשנות את העולם במעשי-היחיד שלהם, אמונה שבלעדיה הציונות היתה שובקת מזמן. אחר כך הם מתפכחים, נעצבים, מתמרמרים, משתגעים או יורים בעצמם, כמו שהיה נהוג בימיו של ברנר כשנהיה קשה מנשוא. המון גברים מתאבדים יש בספר הזה, ולא מעט אלמנות עשויות לבלי חת, וצדיק משולח כבר אמרנו, אבל הבה נמנה כמה מן הדמויות ומעשיהן, רק כדי לסבר את האוזן ולהתוודע לקרקס הססגוני שגוטפרוינד בורא בצבעים זועקים במיוחד, ובמרכזו הוא ניצב (בעיני רוחי) ומדי פעם שובר צלחת.
הספר נפתח בליאון אברמוביץ', עיתונאי שנשלח לסקר את מעשי החלוצים. השנה היא 1920. מנין בא? לא ידוע בדיוק:
קטע מהספר
העולם, קצת אחר כך
אמיר גוטפרוינד
"יוצא אברמוביץ´ מסוכנות הדואר ובקושי מוצא את נשימתו. הוא מביט ברחוב, ביתושים הרוחשים סביב מנורה אחת עכורה, ולפני עצמו הוא תוהה, אולי בפשטות נשכח כאן, כרובינזון קרוזו בשעתו?" הפרק הראשון מתוך "העולם, קצת אחר כך" מאת אמיר גוטפרוינד
גוטפרוינד ניזון בספר הזה ממיתוס ראשית החלוציות בכמה רמות: כפיגום עלילתי, כשק-חבטות מזדמן במישור הלשון, כאלגוריה טעונה, כהיסטוריה שיש לפרק אותה ולהתווכח איתה על מנת להעמיד חדשה במקומה, וגם כמעשייה עצמאית ופרודית כאחד, שמוכרת לכל ישראלי משכיל שגדל על "זו הארץ" ושרד ושהגיע עד לחמישיה הקאמרית ויודע להגיד "הוא היה סקפטי".
וליאון, מה איתו? הוא מסתובב בין החלוצים ומתווכח בעצמו בטרחנות גדולה ומליצית עם המציאות הנפרשת לעיניו ועם זו שהוא אמור לתאר בעיתונו, עד שמתברר כי עולמו-שם חרב וכאן לא הקים לעצמו עולם. וכך מגיע המתאבד הראשון אל הספר. בניגוד לצעירי החלוצים, לליאון יש שני בנים. האחד, חיים, עולה לפלסטינה ומייד מתחיל לפרנס את אביו מעבודות מזדמנות, ואחר כך נהיה תחמן גדול וסוחר קרקעות גדול עוד יותר, אבל עד מותו הספקטקולרי יחיה בתחושה שהוא יתום שהציונות עשקה אותו פעמיים: פעם נטלה את אביו ממנו ופעם הרגה את אחיו הנעדר, גם הוא שמו לאון, בקרבות 1948.
בתגובה ליתמות ולשכול, חיים מתנתק מן המדינה-שבדרך ומקים לעצמו אחוזה. הנה מקונדו! בין אי-שם לשום-מקום, בין כפרים ערביים לשפלת פרדסים, שוכנת אחוזת אברמוביץ' כקוץ בטבורה של המדינה, כי האחוזה – אם נאמין לכושר ההמצאה של גוטפרוינד – לא משלמת מסים, לא מכופפת ראשה לחוקי המדינה ועושה חיל כשבשמיה מיתמרים עפיפונים פלאייים (במקונדו הסתפקנו בפרפרים), בשביליה מהלך בחור תימני צולע ורב-ידע ששמו השאול גינתר, ושם בנו השאול גם הוא – האנס, וכשגינתר לא חוזר בתשובה הוא כותב מכתבים לאלברט איינשטיין, והאנס הופך לצייד נאצים לעת מצוא אחרי שהתייאש מן הפוליטיקה העדתית ומאיסוף תארים לרוב, ובתווך מהדסים ותיקי "השומר", סניליים ונרגנים ותובעים לקבל עופות מטוגנים ואקדחים מפרנסי האחוזה, ויש גם בחור שפעם חשב להתנקש בסטאלין אבל הצורר מת לפני שהושלמו ההכנות, ואחר כך התנדב להתנקש בבן גוריון אבל זה שיבש את התוכניות כשכבר לא היה ראש ממשלה. ויש עוד בחור – סטפנו לרר – ניצול שואה איטלקי שהפך לרוצח ב-1948 בשם הנקמה, וכו-לם עד אחד מטורפים, וכולם מוזמנים לשהות שם עד יום מותם ולהיות חיילים ב"צבא הצוואה של אברמוביץ'".
עקרות בית נואשות (ובעליהן)
נשים קצת קשה למצוא באחוזת אברמוביץ', וגם ילדים אין, למעט רבקה, חובבת תבלינים, לימונים ועפיפונים, שהיא ביתה של שרה, אשתו הראשונה של אברמוביץ שהרתה את רבקה דווקא לאחד מוותיקי השומר, שמת ממחלה ואברמוביץ' התנדב להתחתן איתה, וגם היא מתה בנסיבות תמוהות מאוד ובעזרתו של קצין בריטי משלהי המנדט שהתאבד וגרר אותה אל מותה, וגם הוא היה, איך לא, מטורף. רגע, לא גמרנו את השרשור הזה: כששרה מתה רבקה בת 19, והיא מתחתנת עם אברמוביץ'! ואחר כך היא הופכת לניגוד הקוטבי שלו בסיפור, ואט אט ובאיחור רב מדי מחליטה שהיא בוחרת לחיות בתוך המדינה ולא מנגד.
הנשים שחיות בעולם, קצת לפני וגם אחרי אחוזת אברמוביץ', הן דמויות שוליות לגמרי: אם בכלל יש להן קיום עצמאי ברור, הרי זה כנשותיהם או מושאי תשוקתם הסודיים של גברים שמתאווים מאוד, אבל לא כל כך יכולים. חוץ מהטירוף, הם בעצם משוללים "כשרון לחיות", ורובן משוללות כשרון ללדת - ואולי כך גם הציונות כולה?
עוד תמצאו: סוחר נכלולי חרדי מיהודי חברון, שחוזה את הפרעות בשבתו בביירות בשלהי שנות העשרים ובהתענגו על יצועיהן של זונות העיר, יערן (מטורף, בטח מטורף), שמאלץ את עצי אירופה לגדול יפה באדמה הלא נכונה וכואב את פיטוריו הלא-מוצדקים מן הקרן הקיימת, חשמלאי מארגון-מחתרת עלום שם, שגם הוא לא "נכנס להיסטוריה" ולכן נדר להתרחק מן המדינה ולצאת מפתח ביתו רק כשמועלות עצמותיהם של יהודים חשובים לקבורה, עסקן מפלגתי מושחת שמשחק בחיילי צעצוע וכמה לאחותו הנוגה, וגם את הדמות שאהבתי כל כך, דויד בונהופפר.
איכשהו, המשוגע הזה עם טנדר המצוות המקרטע שלו מצליח לקשר בין כולם: הוא מסתובב ברחבי הארץ ונואם-נוהם לאלוהיו, אוסף חלכאים ונדכאים ומסדר להם "פתרון זמני": משכן אותם במושבים ובקיבוצים שנתפלגו ליום וליומיים, וחלקם מכים שורשים כעצי-אירופה הללו, כי אין להם ברירה: הוא היחיד מגיבורי הספר שיודע כי אי אפשר להכריח אדם לחיות, היחיד שנוצר את הסיפור כולו, או כמעט כולו, במוחו המיוגע – והיחיד שהסיפור הציוני בכללותו, ובעיית השתכחותם של הגיבורים בפרט, ממש לא מעניינת אותו. רק המצווה שיש לזכות בה מישהו ממש עכשיו, ולא חשוב אם מושאי המצווה הם עולים מדוכאים מתימן או פועלים עשוקים מתורכיה. איש טוב וא-ציוני לגמרי, שגוטפרוינד מדווח בתחילת הדברים, בסקירת הדמויות שלו שפותחת את הספר, כי הוא מבוסס על דמותו של דיטריך בונהופפר, כומר שהיה ממתנגדיו החריפים של היטלר.
כל אלה ואחרים מהדסים ומדלגים בספר במצעד איוולת לא-כרונולוגי. גוטפרוינד מכריח אותנו לקרוא פרק אחר פרק כי אחרת נאבד את חוט העלילה לגמרי, אבל הפרקים מתאפיינים בקפיצות עצומות, קדימה ואחורה, כאילו הכרונולוגיה של מעשי הציונות חשובה הרבה פחות מן המיתוס. אולי: ואולי, וכאן הבעייה העיקרית של הספר, כותבו פשוט מאזן יותר מדי צלחות.
האקדמיה לצחוק
כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור. מונולוגים ומכתבים וכתבות בדויות ודיווחים של נפשות שהזדמנו לאירועים, הצגת דמות על ידי צד ג', מספר יודע-כל ובלתי אמין לחלוטין, שימוש צולע בטריק של אלזה מורנטה ב"ואלה תולדות" – תיארוך מעשים ידועים לכל בצד מעשים דמיוניים מן הספר, הכפלות מיותרות ( לפחות שני אבות לילדים לא-שלהם, לפחות שני חולי דיכאון, לפחות שני אנשים שזכרונם נפגע, שני חשמלאים, שני רופאים לא-יוצלחים והמון המון אלמנות יש בספר), ויש עוד, אבל נסלח לו. למה? כי הוא מצחיק.
בעייה אחרת שגוטפרוינד התמודד איתה, וכאן רואים את הסדקים בבירור, היא הלשון. תפארת-המליצה של העלייה השנייה נבחרה להיות המדיום הלשוני המוביל את הסיפור גם כשאחרוני כותביה (האם דיברו כך? לא נדע) נסתלקו מן העולם שבתוך הספר. לעתים קרובות מדי מצאתי צרימות בתיארוך מטבעות-לשון, אבל כיוון שאין בנמצא מילון היסטורי טוב לשפה העברית, שיאמר לנו מתי בדיוק התאזרחו אצלנו "עוקצים", "מיליציות חמושות", "משרד הרווחה" במקום "משרד הסעד", נסלח לו גם על זה. אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו, נסלח לו. מאיר שלו מומלץ להתרעם בשקט.
והיומרה, מה יהא עליה? היומרה לספר את כל סיפורה של הציונות משלהי העליה השנייה, על מלחמותיה ושחיתויותיה ומאוויה ושואתה ונקמנותה ונצלנותה ואיוולתה ועד 1978 באופן אלטרנטיבי כל כך? נו, כאן הסדקים הופכים כבר לפערים גדולים מדי בין כוונותיו הפוסט-ציוניות הנאצלות של המחבר לבין התוצאה. התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר. לא נוצר כאן רומן רעיונות משובח, גם לא רומן פוליטי זועם ומשובח. באשר לכוונות, המבחן הוא אחד: האם הספר עומד ברשות עצמו גם בלי הצהרותיו המפורשות של מחברו בציטטות של ברנר ו.א.ד. גורדון ודוד בן גוריון ומאיר יערי ושלונסקי ומשה שרת? עומד. האם אפשר היה להסתדר בלעדיהן? ודאי. אולי במהדורות הבאות.
כו-לם מטורפים
עטיפת הספר
גוטפרוינד. להטוטן
צילום: מוטי קיקיון
מומלצים
