שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספרים שקורים
    כשהיתה קטנה אמרו המורים שהיא תהיה המבשלת של הקיבוץ, אבל מאז הספיקה דבורה עומר, אחת הסופרות האהובות בישראל, לכתוב עשרות סיפורים לבני הנעורים, ועכשיו גם לתינוקות - "סיפורים לחיתולים". בגיל 73 היא עדיין לא מוכנה לקשור לעצמה כתרים ולא מצליחה להסביר את כל השפע הזה: "הספרים פשוט קרו". ראיון

    בחודש הבא ימלאו לה 73, והספר המי-יודע-כמה שלה יתנוסס על מדפים, אבל היא ממש לא זקוקה לו כדי ששמה יזוהה עם איכות. די לומר "דבורה עומר". ילדים שהם כבר בני חמישים וקצת יגידו מיד, "דפי תמר", אחד מרבי המכר הגדולים בספרות ילדים תמימה בארץ תמימה יותר. ילדים בני ארבעים פלוס, כמוני, ייזכרו בקור המצמרר בגב כששרה אהרונסון יודעת שהסוף הגיע, ב"שרה גיבורת ני"לי". אלה שמצויים כעת בשלב שבו מתברברים ביערות גשם ידקלמו לעצמם שורות מ"הנשיקה שהלכה לאיבוד" או מ"מגדל של קוביות בניתי". ואיך, איך אפשר בלי "לאהוב עד מוות", על חיה ומותה של זהרה לביטוב, ובלי "אני אתגבר" ובלי העיבוד ל"המלך מתיא הראשון" ובלי עוד ועוד. והכי מבוגרים יגידו, דבור'קה? נו, הבת של משה מוסינזון האח של יגאל מוסינזון מחבר חסמב"ה? דבור'קה ממעוז חיים שהתחילה לכתוב ב"במעלה" אחרי שאבא שלה חזר ממסעות ההצלה שלו ונתפנה להעיף עין בכתביה של בתו?

     

    למבוגרים, לילדים ולילדים השוכנים בתוך המבוגרים מזמנת עכשיו דבורה עומר הפתעה. לא עוד פרק בתולדות הציונות לנוער, כמו "הבכור לבית אב"י" או ביוגרפיה של הרצל, או של רבין הצעיר או בן גוריון (כן, גם הוא היה צעיר פעם). לא עוד מסיפוריו של הגמד קרשינדו ומסעותיו בחלל. הפעם, באופן ממש לא צפוי, ספר לתינוקות. בני כמה חודשים וקצת, או שנה וקצת, בגיל הזחילה – "סיפורים בחיתולים" (הוצאת "אחוזת בית").

     

    ספרים זה כיף

     

    הם מבקרי ספרים חמורים מאוד, בני הגיל הזה: מה שלא מעניין, מושלך מיד. מה שמושך את העין – כמו האיורים המתוקים והברורים שבספר של רות גווילי – מגיע אל הפה, לטעימה ראשונה. אחר כך מנסים להפוך דף. התאומים

    האנרגטיים איתם בחנתי אותו היו מוכנים לבלות עשר דקות שלמות במחיצתו ולעקוב אחרי האצבע על השורות וגם להקשיב. מה הבינו? לא יודעת. מדוע צריך לקרוא לתינוקות? יש בספר אחרית דבר מלומדת ומאירת-עיניים של פרופסור עמירם רביב, ועליה אני רוצה להוסיף רק: כדי שיתרגלו. כדי שיידעו כי יש חיים לפני ואחרי הטלוויזיה, ושספרים זה כיף. ככל שמקדימים להתרגל, אני חושבת, קוראים יותר.

     

    "ואני בסך הכל כתבתי ספר בגלל השיחות עם נועה. בחברה של בני גילנו, סיכמנו שמותר לדבר על נכד אחד ועל מחלה אחת. אז נועה, ששמרתי עליה כשהיתה בת חודשים ספורים והיה לי המון זמן פנוי להתבונן בפלא הזה, יום יום, היא ההשראה לספר: אני חושבת שכאשר הייתי אמא לא היה לי פנאי להתבוננות מרוכזת כל כך, ונועה היא באמת מיוחדת", היא אומרת ומתחילה להפליג בשבחיה של מי שהיא היום בת שלוש ואומרת לסבתה בטלפון "אני לא יכולה להתייחס אליך עכשיו, יש לי אורחים".

     

    מה יש בסיפורים? זוטות מחייהם של תינוקות, כלומר, עולם ומלואו. חיתול ומגע של חתול, יד שנשלחת למשקפיים, מיטה ושמיכה וזחילה וטיול בעגלה, דבר לא חסר מסדר היום הפלאי שלהם, והסיפורים פשוטים מאוד, ברורים מאוד – לבת שלוש וחצי אחת הם היו כבר פשוטים מדי. אבל לבוגרים יותר, אנחנו יודעים, יש המון המון ספרים. ולזערורים עצמם לא חסר, מכותרים נאים שלא מתכלים אפילו באמבטיה ועד לכאלה שמצפצפים ומגעגעים בכל עמוד, אבל בדרך כלל לא טורחים לספר להם סיפור.

     

    המבשלת שהפכה לסופרת

     

    בחודש הבא ימלאו לה 73, ועדיין לא למדה להתראיין. המלאכה הזאת, שמצמיחה כוכבי-ספרות לרגע, זרה לה לחלוטין. אפשר כמעט לשמוע את משיכת הכתפיים מעברו השני של הקו כשהיא מצטנעת עוד ועוד: לא מוכנה לקשור לעצמה כתרים, לא יודעת לדבר על עיצוב תפיסת ההיסטוריה הציונית בספרים ששני דורות קראו, ובכלל, היא אומרת, " לא היה רגע אחד בחיי שבו אמרתי לעצמי, עכשיו אני הולכת לכתוב ספר מתוך תחושת שליחות כזאת או אחרת. הספרים פשוט קרו".

     

    - סליחה, זה לא הסבר פשוט מדי? פרוזה טובה לא מתרחשת סתם כך, פתאום.

     

    "אולי זה מתחיל בכך שתמיד כתבתי בקלות. לא יודעת, אולי עניין של גנים. אבל מהר מאוד למדתי שהקלות הזאת לא נחשבת. כשהייתי בת 12, היה לי מורה שאמר שכתיבה טובה נקנית בדם ויזע ויסורים, ואני בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה. יזע עוד איכשהו היה ברור, אבל דם? ייסורים? כבר כתבתי יומנים וסיפור אחד על הגמד קרשינדו, אבל הוא יצר אצלי איזו תחושה שמשהו לא טוב בכתיבה קלה, משהו לא ראוי... וקצת אחר כך, בכיתה שלי, כשישבנו עם המורה ודיברנו על מה כל אחד יעשה לכשיגדל, הוא אמר, דבורק'ה? דבורק'ה תהיה המבשלת של הקיבוץ".

     

    רק יומיים אחרי השיחה אני מבינה עד כמה גדול היה כוחה של הילדה דבורק'ה, שלא נפלה למרמס תחת מילותיו של מחנך

    לא ראוי. אבל מנין באו הכוחות, אינני יודעת: כשהיתה בגיל לו מיועד ספרה החדש, כבר נעזבה. אביה עבר לקיבוץ אחר עם אישה אחרת והיו לו חיים חדשים משלו. בקול שלה עדיין יש איזו ערגה לא מנוחמת כשהיא מספרת ש"הוא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי. ודאי שרציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת, הוא היה מוכשר מאוד ויצירתי, אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי, הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי", אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה.

     

    קצת לפני שהיה עליה להתנחם בגמד בעוד שלילדים אחרים היו משפחות שלמות, עם אבא ואמא ואחים – אמה נהרגה. היא היתה בת 11. ליתומה הקטנה נאמר שאמה שלחה יד בנפשה: באמת לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי לדעת עד כמה עצום משא-האשם של ילדים להורים מתאבדים. מי שטרם יודע, שיקרא את "סיפור על אהבה וחושך", או את הסיפור האוטוביוגרפי של עומר עצמה. היא מוכנה להודות שאיננו שלם: "לא היה לי כוח לחשוף את הכל, אבל מה שקרה לי אז אולי היה קורה היום אחרת. אמא נהרגה בתאונת אימונים. אסור היה לומר את הסיבה האמיתית לבריטים, שוודאי היו עוצרים את מי שהתאמנו איתה בנשק, והמציאו איזשהו סיפור כיסוי על התאבדות. על הילדה אף אחד לא חשב. גם לא אבא שלי. במכתבים מלאי בכי ביקשתי ממנו לשוב ארצה, אבל הוא אמר שהילדים היהודים באירופה זקוקים לו יותר".

     

    כשבגרה, נטלה חלקים מן הטראומות של ילדותה ועשתה מהן ספרות משובחת. "תמר שכותבת יומן היא הילדה שרציתי להיות. אפילו השם היה זה שרציתי לעצמי, לא דבורה. אני קרוייה על שם סבתי שמתה בייבוש הביצות בפתח תקווה. תמר היתה שונה. היו לה גם אמא וגם אבא ושניהם היו נוכחים, והיו לה אחים והיא היתה אהובה מאוד על כל סביבתה, מה שאי אפשר לומר עלי כשהייתי ילדה".

     

    ועוד נטלה, אני חושבת, איזשהו רצון שלא להישכח והטמירה אותו בנושאי כתיבתה. "אנחנו עם ששוכח כל הזמן. כבר הייתי

    קצת סופרת, כבר הייתי מורה ואחרי שליחות ארוכה בחו"ל, כשחזרנו ושמענו שביפו דן בן אמוץ מראיין כל מיני אנשים, ביניהם אהוד בן אב"י. הלכנו לשמוע. אני נדהמתי מסיפורו המרתק על החיים בבית אבא שלו, בצילו של אליעזר בן יהודה הענק, וחשבתי, עוד מעט כל זה יישכח. ביקשתי ממנו רשות לכתוב את הסיפור, וכך הוא אירע".

     

    - ולפני כן ואחר כך אירעו עשרות. פשוט אירעו?

     

    "כן, אולי זה נשמע טריוויאלי, אבל אירעו".

     

    גמד בכף היד

     

    והפרסים - רק לאחרונה התבשרנו כי עומר זכתה בפרס שרת התרבות על מכלול יצירתה - ואהבתם של בני הנעורים, והעובדה שהיא הסלבריטאית הראשונה מבין הסופרים שכתבו פה לילדים ולנוער, כל זה באמת לא חשוב בעיניה, כי בשיחה הזאת היא חוזרת שוב שובו אל יד ריקה שיש בה גמד.

     

    עלילותיו של הגמד קרשינדו היו הסיפור הקצר הראשון שכתבה. המורה אמר, לא ראוי. אם כל אחד מנושאיה ראוי היה שייחלץ משכחה, קרשינדו אהוב במיוחד. היא חילצה אותו מן העלבון של המורה ההוא ושחזרה אותו מן הזיכרון והוא היה גיבור בספר הסיפורים הראשון שלה. הוא והחביללית – חבית שהיא בעצם חללית, אם רק יודעים להתבונן בה היטב, משוחררים מאימתם של מורים.

     

    בכלי הרכב הזה יוצאים קרשינדו וחנ'לה חלמנ'לה, שהיא ודאי קצת דבורה עומר, להרפתקאות מסמרות שער במסעם לעבר כוכב החלומות. הספר קרוי "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי". עד היום הוא יקר לה, וקוראיו ואוהביו שנתקלים בו ואחר כך בה ומספרים שכבר דור שני קורא ואוהב, מרגשים אותה. כמעט מתבקש לשאול, אם מצאה את כוכב החלומות. אבל המראיינת המבוגרת, להבדיל מן הילדה שבתוכה, נבוכה מאוד, כי אי אפשר למצוא. אפשר, לכל היותר, לכתוב ספרים מצויינים.

     

    בשנים האחרונות הלב מעיק עליה ומאט את קצב עבודתה. אני רוצה לאחל לה עוד ועוד שנים טובות, רחומות וספרים טובים וחכמים – ואף לא יד ריקה אחת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עומר. מצטנעת
    צילום: מיכאל קרמר
    עטיפת הספר. פשוט וברור
    הטבות למנויים
    מומלצים