"איפה אתה עכשיו?", שאלו המפונים בעצרת

30 יום לאחר פינוי גוש קטיף חזרו היום (ג') מפוני הגוש והתכנסו בחניון בסמוך למחסום כיסופים כדי להיפרד בפעם האחרונה. העצרת שקיימו נאספה מטרים ספורים ממחסום כיסופים, בדיוק במקום בו היו נבדקות תעודות הזהות של התושבים בטרם נכנסו לגוש. בדיוק במקום בו התכנסו הנערים מהגוש בימי הקיץ.

הכביש עצמו נחסם על ידי השוטרים. הפעם לא הורשו התושבים לחצות פנימה. בחניון התכנסו חברים ומכרים, על הבמה הושרו שירים ונקראו סיסמאות. מאחור ניצבו תמונות של מה שהיה פעם גוש קטיף.

דמעות וחיוכים, רגשות מעורבים, על זה כולם הצליחו להסכים. אבנר שמעוני, עד לא מזמן ראש מועצת חוף עזה, הוריד את הדגל לחצי התורן ואיחל שנה טובה יותר מקודמתה. הצבע הכתום עדיין בלט.

רבים מהבאים נפגשו לראשונה עם חבריהם מאז הפינוי. השאלה "איפה אתה?" הידהדה באוויר. בין המפגשים המרגשים היה גם מפגשן של אביטל ומורן, בנות 17 שלמדו וגדלו יחד ומאז הפינוי לא נפגשו, ההתרגשות היתה גדולה והדמעות זלגו מעצמן. בסוף היום הזה אביטל חוזרת לכפר הנופש באשקלון ואילו מורן לבית המלון בירושלים. לשנה החדשה הן מאחלות לעצמן שתחזורנה ותיפגשנה בביתן שייבנה בגוש קטיף.

רגע לפני השקיעה התכנסו הבאים לתפילת מנחה ויצאו לכיוון כפר מימון, נקודת ציון נוספת בדרכם של מפוני גוש קטיף. כאשר הגיעו הוקרן על מסך סרט המתאר את דרכם האחרונה של המתפנים מהגוש ומציג את הרחובות ההרוסים ששם היום. לצידם הוצגו שמות המשפחות שהתגוררו בכל בית, תמונות מבתי הכנסת המבוצרים.

בכפר מימון הדליקו התושבים משואות לזכר גוש קטיף ומאחוריהן ניצב השלט: גוש קטיף אני נשבע. "התחושה של רבים מאיתנו היא שתוך חמש שנים נחזור. נחזור כי שם ביתנו. אנחנו לא יודעים איך נחזור אבל זו תחושה פנימית. היא לא מחוברת לקרקע, אני יודע, אבל נצטרך לחכות ולראות מה יקרה בשנים הבאות", סיכם אחד מהמפונים.