אהבה בטעם של פעם

זו כבר ההפקה הרביעית של המחזה 'שמוליק של זהרה', העולה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. העובדה הזאת לבדה מוכיחה כנראה שיש עוצמה אמיתית בסיפור האהבה התמים והטראגי הזה.

חגית רכבי ניקוליבסקי כתבה את המחזה על סמך סיפור אמיתי של שני צעירים טהורי נפש ויפי בלורית, שנפגשו בהכשרה של הפלמ"ח בעין חרוד בימי המאבק על המדינה שבדרך, ומתו, כל אחד בתאונת אימונים אחרת, לפני שהצליחו להגשים את חלום הזוגיות שלהם במדינה היהודית העצמאית.

יש משהו תמים ונקי בסיפור הרומנטי הזה וגם בעיבוד המחודש, שיצרה רכבי ניקוליבסקי לכבוד ההפקה החדשה. היא אינה פוגעת באיכות האידיאליסטית, חסרת כל ציניות, שמרחיקה את הסיפור של שמוליק וזהרה מחיי הצעירים של ימינו. מה שכן, היא הידקה מאוד את הטקסט וגם נעזרה בבימוי הדינמי של אודי בן-משה, שבנה הצגה קצבית מאוד, עם מעברים אנרגטיים לרוב שבהחלט מקרבים את ההצגה לקצב של ימינו.

ועדיין, יש משהו קצת איטי ומיושן בעובדה שכל כך הרבה מהסיפור מתורגם למכתבים שצמד האוהבים מקריאים זה לזה. אך העיקר הוא באיכות האנושית של הסיפור, והיא עוברת בצורה משכנעת במשחקם של שבעת השחקנים הצעירים, בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. לירון ויסמן מעוררת הזדהות בתור זהרה היפה, אם כי קצת קשה להאמין שהיא הופכת ללוחמת המצטרפת לגברים בפעולה של 'ליל הגשרים'. ליאור דובדבני הוא שמוליק מקסים, עם חיוך כובש וביישנות אצילית במבע. הקשר ביניהם נבנה בהדרגה דרך המבטים והמכתבים שהם מקריאים לשיא רומנטי מרשים. בסך הכל, הצגה סימפטית ומרגשת, שמעבירה לדור האס.אמ.אס. והטלנובלה את אגדת האוהבים הגדולה של דור הפלמ"ח.