הצרכים הרפואיים הייחודיים של הלסביות

נשים לסביות לא זכו במשך שנים להתייחסות מחקרית בתחום רפואת הנשים. כך, למשל, בשנים 1966-1986 התפרסמו רק שלושה מאמרים שהתייחסו למאפיינים שייחודיים להן, אף שהן מהוות עד 12% מאוכלוסיית הנשים בעולם.

בשנים האחרונות הוסר הטאבו מהנושא. ההומוסקסואליות – לסביות, הומואים – כבר לא מוסתרת מהעין ומקבלת התייחסות בתקשורת, בפוליטיקה, באופנה ובחברה בכלל. הרפואה, בתורה, מיישרת קו עם המגמה ובוחנת את צרכיה הרפואיים הייחודיים של האישה שמעדיפה נשים.

בגיליון האחרון של 'הרפואה', כתב העת של ההסתדרות הרפואית בישראל, מתפרסם מאמר שדן בצרכים הרפואיים הגינקולוגיים של אוכלוסיית הלסביות ושמתייחס בין השאר למערכת היחסים של הרופא והאישה החד מינית. מחבר המאמר הוא ד"ר דוד רבינרסון מהיחידה לכירורגיה גינקולוגית במרכז הרפואי רבין קמפוס גולדה, ושותפיו לכתיבה הם ד"ר אברהם ניניו, ד"ר בן-ציון גרינבלט וד"ר אריה דקל ז"ל.

המחברים מעלים סוגיה שכבר נדונה בפורומים שונים: ברוב המכריע של המקרים הרופא לא מודע כלל להיבט המיני של מטופליו, גם משום שהוא לא שואל את זה וגם מפני שהמטופלים לא טורחים לציין בפניו, למשל, את עובדת היותם חד מיניים. כיוון שהרופא לא מודע לנטייה המינית של המטופלת, הוא לא ער לבעיות רפואיות מיוחדות שנגזרות מכך. בית החולים תל השומר ניסה לשפר את התקשורת המגומגמת בין רופאי משפחה לחוליהם בכל הנוגע לחיי המין שלהם באמצעות קורסי השלמה לרופאים בתחום הזה. לא מכבר הסתיים הקורס השלישי, על פי מודל שבנתה גילה ברונר, מנהלת היחידה לבריאות מינית בתל השומר.

ד"ר רבינרסון ושותפיו לכתיבת המאמר ביקשו לבחון עד כמה העובדה שהמטופלת לסבית משפיעה על מערכת יחסי רופא-חולה. בעבר הניחו שבהשוואה לנשים הטרוסקסואליות שכיחות זיהומי הנרתיק ומחלות המין נמוכה בנשים לסביות, משום שיחסי המין שלהן לא כוללים חדירה. אבל מחקר עדכני יותר מלמד שלרוב הנשים הלסביות יש עבר שכולל יחסי מין עם גברים, וחלק מהן אף דו מיניות, מה שחושף אותן לזיהומים כמו אישה הטרוסקסואלית.

אותו מחקר מדגיש שכיוון שפעילותה המינית של הלסבית כוללת החדרת אביזרי מין, גובר גם אצלה הסיכון ללקות בזיהומי לדן. גורמי זיהום שנמצאו אצל הנשים הלסביות הם קלמידיה, גונוריאה, פטרת לדנית, עגבת וגם נגיף האיידס. כותבי המאמר טוענים שלאור העובדה שזיהומי נרתיק ומחלות שמועברות במגע מיני רלוונטיים גם עבור נשים לסביות, הרופא צריך לשאול את המטופלת על האפשרות שנחשפה למחלת מין ולתשאל אותה על ההרגלים המיניים שלה ועל מספר שותפיה המיניים. זאת למרות המבוכה שכרוכה בכך ותוך מתן הסבר על הסיבה לשאלות האלה – ניסיון לאתר מקור לתחלואה.

הנחה מוטעית אחרת היתה שלסביות לא מסתכנות בהידבקות בנגיף הפפילומה, ולכן בדרך כלל נלקחו מהן משטחי צוואר רחם בתדירות נמוכה מהרצוי. אבל סקרים הוכיחו שמאפייני יחסי המין של הלסביות ועברן ההטרוסקסואלי, או התנסותן הדו מינית, מסכנים אותן בהידבקות בנגיף הפפילומה (שעלול לגרום להתפתחות ממאירה בצוואר הרחם), כך שההמלצה הגורפת של החוקרים היא שנשים לסביות יעשו משטח צוואר רחם בתדירות זהה לכלל אוכלוסיית הנשים – אחת לשנה אצל אישה שאינה מונוגמית, ואחת לשלוש שנים אצל אישה מונוגמית.

מעדיפות רופא חד מיני

הנשים הלסביות נוטות שלא ללדת ילדים, או לחלופין לדחות את ההריון והלידה לאחרי גיל 30, מצב שמביא בתורו לחשיפה ממושכת יותר של רקמת השד לגירוי אסטרוגני, שעלול להעמיד אותה בסיכון לפתח ממאירות. לאור זאת הרופאים סבורים שיש להפנות נשים לסביות לבדיקת שד אצל רופא כירורג אחת לשנה, ושעליהן להקפיד על ביצוע בדיקה עצמית של השד בתדירות גבוהה.

פתיחות של הרופא לנושאים שקשורים לאורח החיים הלסבי והכרת הבעיות הייחודיות לנשים האלה, קובעים המחברים, יקלו מתן טיפול רפואי להן ויעודדו אותן לקבל אותו בזמן.

למאפייני הפעילות המינית של נשים לסביות ישנה משמעות רפואית שמחייבת התייחסות בעת הביקור אצל הרופא. יש לציין שהתמצאותו של הרופא באורח החיים המיני של מטופליו – נשים וגברים כאחד – ויכולתו לייעץ להם באופן כללי ולהפנות אותן לטיפול מיני מוסמך הן חלק מתבקש במערכת יחסי רופא-חולה. אנשים רבים יכולים להעיד שרופא המשפחה לא יודע דבר וחצי דבר על חיי המין שלהם.

במאמר ב'הרפואה' מצוינת הנטייה המוגברת של האוכלוסייה הלסבית לבעיות נפשיות – דיכאון, חרדות, מחשבות אובדניות ועוד – וכן לצריכה מוגברת של אלכוהול, סמים ועישון. שוב, מצבים שמחייבים תקשורת פתוחה יותר של הלסבית עם רופא המשפחה.

האם הצוות הרפואי מגלה הסתייגות כשהמטופלת היא לסבית? לפי סקר שנערך בדנמרק בקרב נשים לסביות שעברו טיפולי הפריה חוץ גופית והתעברו, הצוות המטפל בבית החולים הפגין כלפיהן ביקורתיות ודחייה. בהשוואה לנעשה בעולם, בישראל אפשר להשתבח בגישה הליברלית של מערכות הרפואה והמשפט לזכותה של כל אישה – בלי קשר לזהותה המינית – להרות מתרומת זרע או בהפריה חוץ גופית; יתרון משמעותי לישראליות בהשוואה לנשים לסביות באירופה.

ובכל זאת, מחברי המאמר מעלים נקודה כאובה: הגישה של הנשים הלסביות לשירותי הרפואה חסומה עקב תחושות דחייה, ביקורת וקיפוח שהן חשות מצד הצוות הרפואי. אף שהתגובה המקובלת של הצוות לטענה הזו היא שהאישה 'מגיבה כפרנואידית', בפועל נחשפו מספר לא מבוטל של מקרים שבהם הפגין צוות רפואי גישה שלילית בהתייחסותו לאישה הלסבית. נוכח הנתונים האלה, לסביות רבות לא ששות לגלות את זהותן המינית לרופא. וכך קורה שהרופא לא שואל את האישה לגבי זהותה המינית מחשש שיעליב אותה, והמטופלת לא מגלה לו את זה מחשש לדחייה ולביקורת. בסקר שנערך בארץ נמצא ששני שלישים מהנשים הלסביות היו מעדיפות להיות מטופלות על ידי רופא חד מיני, ורובן היו מעדיפות שבכל מקרה זו תהיה אישה.

המאמר של ד"ר רבינרסון ושותפיו ממחיש בעיות לא מעטות שבהן נתקלת האישה הלסבית שעומדת מול הממסד הרפואי. חשוב ביותר, מדגישים הכותבים, שהרופא יהיה מודע להיותה של האישה לסבית, כדי שיתייחס לנושאים רפואיים שנגזרים מכך. הם ממליצים לרופאים ולצוות הרפואי – אחיות, מיילדות, מתמחים, רופאי משפחה וגינקולוגים – לעבור השתלמות בנושאים המורכבים של אורח החיים הלסבי כדי למקצע את גישתם ואת התייחסותם למטופלת החד מינית ולצרכיה.