סליחה שנולדנו, שהם בחיים

אדוני ראש הממשלה,

אדוני שר האוצר,

למרות שאנחנו רק ילדים, חשבנו שערב יום הכיפורים תבקשנו מאיתנו סליחה. חשבנו שתבקשו סליחה מ-652 אלף ילדים החיים מתחת לקו העוני, ועוד מ-350 אלף ילדים בקירוב החיים קצת מעליו. אבל אחרי שהסבירו לנו בכיתה שכל אחד צריך לבדוק איפה הוא היה לא בסדר, אנו פונים אליכם ביום הכיפורים ומבקשים שאתם תמחלו לנו.

סילחו לנו על כך שבכלל נולדנו, ולא הבאנו בחשבון כמה אנחנו עולים למדינה. אנחנו מבקשים סליחה גם בשם ההורים שלנו, שלמרות שהם עניים, בכל זאת הביאו אותנו לעולם, ולא הבינו איזה נזק הם גורמים למאמץ להפוך את ישראל למדינה מודרנית באמת, בה כל אחד דואג לעצמו. רק לחשוב שבגללנו נאלצת המדינה לשלם להורינו מענק לידה וקצבת ילדים, וגם לדאוג לתקציבים כדי שיהיו לנו חיסונים, וגם לבנות גנים ובתי-ספר וגם לשלם לגננות, למורים, לרופאים ולאחיות. ועוד משהו: רצינו לבקש סליחה מיוחדת בשמם של הילדים היקרים במיוחד - הפגים, הילדים עם בעיות התפתחות והסובלים מפיגור.

פעם שמענו את שר האוצר אומר, כי המדינה לא צריכה להיות אחראית לילדים, וכי מי שאחראים להם הם רק האבות שלהם. הבנו שהשר כועס במיוחד על אלה מאיתנו שיש להם יותר מאח אחד או שניים, או שיש להם רק אמא. אז שאלנו את אבא, אם אנחנו באמת כל-כך לא מועילים למדינה. ואז אבא סיפר לנו סיפור מאלף. הוא סיפר לנו שלפני 250 שנה היה באירלנד רעב כבד, והרבה-הרבה ילדים מתו מרעב. וגם אז הממשלה אמרה שיש יותר מדי ילדים. אבא סיפר, שהסופר יהונתן סוויפט - זה שכתב את הספר האהוב על גוליבר - שאל אז את הממשלה הבריטית, אם לא עדיף להפוך את הילדים העניים לעסק: לתת להוריהם העניים כסף להאכלתם, כדי שאחר-כך ימכרו את הילדים כבשר רך לעשירים.

אחרי ששמענו מאבא על אירלנד, אנחנו ממש מבקשים מכם, ראש הממשלה ושר האוצר, סליחה. סליחה שכעסנו על שהורדתם לחצי את קיצבאות הילדים שלנו, וגם שללתם מאבא את דמי האבטלה, וגם קיצצתם שוב ושוב בתקציבי בתי-הספר שלנו. אנחנו מבקשים סליחה ובטוחים שתבינו, כי בגלל שאנחנו רק ילדים, לא תפסנו מיד שאנחנו בכלל צריכים להודות לכם שרק דחפתם אותנו עמוק יותר מתחת לקו העוני, אבל לא אימצתם את ההמלצה של סוויפט - וככה בכלל נשארנו בחיים.

ובהזדמנות זו, רצינו לבקש מכם סליחה גם בשם הסבים והסבתות שלנו, שקשה להם לכתוב בעצמם כי הם זקנים וחולים, וגם היד שלהם רועדת. אנו מקווים שתסלחו להם שהם לוקחים הרבה תרופות (סבא שלי לוקח קבוע שש תרופות וסבתא - ארבע), ושבכל פעם מאשפזים אותם בבית-חולים, שזה עולה הרבה כסף. אנו מבקשים מכם סליחה שבהתחלה הם, הסבים והסבתות, כעסו שקיצצו להם בפנסיה וגם גובים תשלום גבוה על תרופות. עכשיו הם כבר מבינים, שאתם בכלל רוצים לקצר את הסבל שלהם. אנחנו חושבים, שהם מבקשים מכם סליחה שהם עוד חיים.

ראש הממשלה ושר האוצר הנכבדים, זו הזדמנות לאחל לכם גמר חתימה טובה על החוקים המעניקים הטבות מס לעשירים, וגם על ההחלטות למכור להם כל מה שזז, ובייחוד את בתי-הספר שלנו ואת בתי-האבות ואת החברות שבהן עובדים ההורים שלנו. אנחנו סומכים עליכם, שתדאגו שהכל בארץ יהיה כל-כך יעיל, עד שיום אחד יישארו רק העשירים, שהם הכי-הכי מועילים. אבל בעצם, אם אנחנו וההורים שלנו לא נהיה, מי לדעתכם יעשה אותם עשירים?

שלכם, ילדי ישראל.

תמר גוז'נסקי, לשעבר ח"כ בסיעת חד"ש, מרצה במכללה החברתית-כלכלית ובאוניברסיטת בן-גוריון