שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחול הנמלה
    "השמשים" של לוין אולי מרשים בחלקו, אבל לא ממש עובד

    תיאטרון הסימטה ביפו מנסה לחזור לעלומיו עם להקת שחקנים חדשה והפקה נועזת של אחד המחזות המאוחרים של חנוך לוין, שטרם הועלה על הבמה. "השמשים" שייך לסגנון המחזות המיתיים של לוין, וכמו רבים מאלה הוא מתבסס על טרגדיה מפורסמת מהקלאסיקה, במקרה זה אפילו שניים, "פדרה" של ראסין ו"היפוליטוס" של אוריפידס.

     

    בגירסה של לוין, זאזה, אשת המצביא הנודע נינו, היא האשה הגדולה החושקת בעלומיו היפים של בנה החורג. אך בניגוד לגרסאות הקודמות למיתוס, האהבה החולנית אינה מובילה לאבדנה, אלא דווקא לניצחון מזוויע בעזרתם של הקיסר ואשתו, שמזדהים עם תשוקתה המטורפת. אם לא די בכך, הרי שזאזה פותחת את המחזה בסצנת משגל מטורפת עם אחד החיילים, ומסיימת אותו בנקמה מסמרת שיער בצמד המשרתים שלה (השמשים שעל שמם נקרא המחזה), שהסגירו את סודה.

     

    במקום טרגדיה מעוררת חמלה אנו מקבלים תיאטרון אכזריות ציני וחסר רחמים, המסתיים בשיר ילדים גרוטסקי: "מי עשה, מי עשה, מהנמלה דייסה?". סוג כזה של מחזה דורש בימוי מסוגנן שישמור על האיזון העדין שבין הקיצוניות הפורנוגרפית של הסיטואציות, לבין הפיוט המוזר של הטקסט. המפתח לחיבור הזה הוא בשימוש נכון בהומור השחור של לוין, אך הבמאי, יובל זמיר, אינו מוציא את הרובד ההומוריסטי ומנסה להשתמש בקירבה העצומה של החלל האינטימי כדי לבנות זעזוע ישיר.

     

    על אף השימוש היפה בתפאורת המיטה האדומה (עיצוב: דלית ענבר), וביצוע מחויב (ומרשים לרגעים) של צוות השחקנים, במיוחד מיכל כהן המצוינת כזאזה

    האיומה, הרי שבסופו של דבר, בלי ההומור אנו מאבדים עניין בכל המהומה המכוערת והזוועתית. התוצאה היא הצגה שיש בה הרבה רגעים מרשימים, אבל משהו במרקם הסופי שלה לא ממש עובד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים