שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ונתנה תוקף קדושת היום

    תכננתם לקרוא את מורקאמי ביום הכיפורים? או אולי את עמוס עוז החדש וגם את האוטוביוגרפיה של גאנדי? ולמה לא לקחת סידור ולקרוא, לאט ובקול רם, את "ונתנה תוקף"? אריאנה מלמד על הספר שלה לימים הנוראים

    לא הינחתם את הספר הקטן בערימה של יום הכיפורים. לא היה לו מקום בין הארוקי מורקאמי החדש לעמוס עוז החדש או לבשורה החדשה של הדלאי לאמה. בכלל, אין לו מקום בספרייה טובה של ספרם חדשים. הוא הרי נציגה של אורתודוקסיה נוקשה ומגלגלת-עיניים, שנציגיה עלי אדמות מייאשים אותנו כל פעם מחדש בריחוק שלהם מן הרציונליות ובהתעקשות שלהם למרר את חיינו, מי בפוליטיקה אלימה ומי באמרי-שפר מגוחכים להפליא ומי בשמלתו הרקומה האידיוטית ומי סתם כך, בעצם קיומו וזחיחותו מכוח תשלומי המסים שלנו.

     

    והספר הקטן, הרי הוא מעצבן כל כך: גם אם דולים מתוך הזכרון איזה ביקור נושן ומשמים בבת הכנסת, כשהכריחו בכיתה ג' או מאוחר יותר או בטקס בר מצווה, או מתישהו כשמישהו נפטר ולא היה נעים, ואז צריך היה שמישהו אחר יראה באצבע על העמוד הנכון ויאמר, הנה ככה עושים. למה עושים ככה, לא נתברר. ואם היתה טלית היא הכבידה ונשרה מן הכתפיים, ואם עמדת בעזרת הנשים זעמת על עצם עומדך שם.

     

    כך שהספר הקטן בכלל לא נגיש. לעומת כתבי הדלאי לאמה, שהם אוניברסליים ונוחים לקריאה. ולאו-צה, שהוא מלא חוכמה עתיקה שכזאת וגם פיוטי נורא. והנזיר עם הפרארי וההוא עם הגבינה, וההם עם הפנג-שוי, שיש בהם הוראות הפעלה פשוטות לאושר בטוח.

     

    את הספר הקטן, הנושא מגוון של שמות תואר ליד הכותרת "סידור", אי אפשר לקרוא בקלות. יש בו תוכן עניינים לפי חגים ומועדים ולא לפי תכני תפילות. אי אפשר לדעת מי חיבר מה ולמה דווקא ככה. אי אפשר להבין מתי קמים, עומדים, לוחשים, קדים, מקשיבים לשליח הציבור או זועקים בקול גדול. הוראות הבימוי, אם יש כאלה, כתובות לרוב בכתב רש"י. מי זוכר כתב רש"י?

     

    ולכן גם השנה הספר הקטן לא יהיה בערימת הקריאה שלכם. אבל בשלי, כן. אני לא נשבעת בו, אני לא מתווכחת איתו ואני לא מתיימרת להבין כל מה שכתוב בו ולמה כתוב כך. גם לא תמצאו אותי קוראת בו בחדווה בעזרת הנשים: רגלי לא תדרוך לעולם בבית כנסת אורתודוקסי שבו יהודים מוכרים מקומות ישיבה מכובדים לימים הנוראים לעשירים, ומתיימרים להבחין בין אדם לאדם על פי הונו ועוד מתהדרים בחסד ובצדקה.

     

    ובכל זאת, למה? כי בפריפריה של חשיבה טרודה ורב-ערוצית, בימים שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים, זוחלת ומחלחלת אצלי ההכרה שאשמנו מאוד.

     

    כחילונים אשמנו, ביוהרה של בורים אשמנו, בהתעלמות ובזלזול תהומי אשמנו, בחרפות ונאצות וגידופי חינם אשמנו, כלפי מי ששונים מאיתנו וכלפי מי שנדמים לנו משום כך נחותים באורח אוטומטי, באשר הם קוראים בספר הקטן ההוא, ואנחנו – לא. אנחנו, כל אחד עם נפשו-יחידתו, לא חייבים דבר לבורא עולם, או להיסטוריה היהודית, או לתרבותה העתיקה. עתיק, בעינינו, טוב רק כשהוא מגיע מתרבות רחוקה וזרה ומפעימה, ובלי תיווכם של מגלגלי העיניים.

     

    מי במים ומי באש

     

    אבל ספר – כל ספר – סופו שהוא יושב בערימה שלנו בשקט, לגמרי לבדו בין כריכות וללא תיווך. וטקסט – כל טקסט – קם ונברא מחדש רק אם יש אותיות וקורא אחד ויחיד שמפיח בהן חיים. ומה אכפת לי אם הרב לוינגר ודניאלה וויס ואיתמר בן גביר גם הם קוראים בו? ומה אכפת לי אם ציבור גדול של מעוולים ורמאים, שוטים ופתאים, גזלני-אדמות ותחמנים קוראים בו גם כן? שיחיו באמונתם. אני, כבר שנים הרבה, חיה בשלום עם הקריאה שלי, ששונה מאוד משלהם, וודאי שונה גם מאמונתם של עשרות אלפי חרדים ישרי-דרך, שהולכים בה למרות שהם יודעים כי יש דרכים אחרות.

     

    אז כן, ביום הכיפורים אני קוראת את "ונתנה תוקף". הנה, למי שמתקשים למצוא בספר הקטן, או שאין להם אחד כזה, הטקסט במלואו. אנא, קיראו בקול רם. ולאט.

     

    ונתנה תוקף קדושת היום

    כי הוא נורא ואיום

    ובו תינשא מלכותך

    וייכון בחסד כסאך

    ותשב עליו באמת

    אמת כי אתה הוא דיין

    ומוכיח ויודע ועד

    וכותב וחותם ומונה וסופר

    ותזכור כל הנשכחות

    ותפתח ספר הזכרונות

    ומאליו ייקרא

    וחותם יד כל אדם בו

     

    ובשופר גדול ייתקע

    וקול דממה דקה יישמע

    ומלאכים ייחפזון

    וחיל ורעדה יאחזון

    ויאמרו הנה יום הדין

    לפקוד על צבא מרום בדין

    כי לא יזכו בעיניך בדין

     

    וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון

    כבקרת רועה עדרו

    מעביר צאנו תחת שבטו

    כן תעבור ותספור ותמנה

    ותפקוד נפש כל חי

    ותחתוך קצבה לכל בריה

    ותכתוב את גזר דינם.

     

    בראש השנה ייכתבון

    וביום צום כיפור יחתמון

    כמה יעבורון וכמה יבראון?

    מי יחיה ומי ימות?

    מי בקיצו ומי לא בקיצו

    מי במים ומי באש

    מי בחרב ומי בחיה

    מי ברעב מי בצמא

    מי ברעש ומי במגיפה

    מי בחניקה ומי בסקילה

    מי ינוח ומי ינוע

    מי ישקוט ומי ייטרף

    מי ישלו ומי יתייסר

    מי ירום ומי יישפל

    מי יעשיר ומי יעני

     

    ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה

     

    כי כשמך כן תהילתך

    קשה לכעוס ונוח לרצות

    כי לא תחפוץ במות המת

    כי אם בשובו מדרכו וחייה

    ועד יום מותו תחכה לו

    אם ישוב, מיד תקבלו.

     

    אמת כי אתה הוא יוצרם

    ואתה יודע יצרם

    כי הם בשר ודם:

    אדם יסודו מעפר,

    וסופו לעפר.

    בנפשו יביא לחמו

    משול כחרס הנשבר.

    כחציר יבש וכציץ נובל,

    כצל עובר וכענן כלה

    וכרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף.

     

    ואתה הוא מלך

    אל חי וקיים

    אין קצבה לשנותיך

    ואין קץ לאורך ימיך

    ואין שיעור למרכבות כבודך

    ואין לפרש עילום שמך

    שמך נאה לך ואתה נאה לשמך

    ושמנו קראנו בשמך

    עשה למען שמך

    וקדש את שמך

    על מקדישי שמך

     

    זהו. גמרנו. לא היה קשה, נכון? יש אפילו אתרים שמפרשים, כל אחד על פי דרכו, מה כתוב שם ולמה התכוון המשורר. רוצים פרשנות, תעשו גוגל. צר לי, אבל אני לא מתעניינת ב"ונתנה תוקף" כמערך שיעור. אפילו לא בסיפורים המיוחסים

    לתפילה, או באלה שמוכרים לכם את המעשה ברבי אמנון ממגנצה, שביקש שיגררו אותו לבית הכנסת קצוץ-גפיים ואבריו הקטועים בתוך מיכלי-מלח, אחרי שההגמון של מיינץ, הלא היא מגנצה, ביקש ממנו להמיר את דתו והרבי אמר לו שישיב לו בתוך שלושה ימים ואחר כך התייסר על שלא היה בו הכוח לאמר "לא" מייד, וכשההגמון ציווה עליו לבוא הוא סירב, אז שלחו גברתנים לאסרו ולענותו והוא ביקש שיכרתו את לשונו שלא אמרה לא, ובמקום זה כרתו גפיים. הסיפור הזה קטן מדי בתופת ההיסטורית של יהודים בכל הדורות, והסיפור כנראה אינו נכון, והסיפא שלו – שאמנון ממגנצה נגלה לרבי קלונימוס בחלום וביקש ממנו לרשום את פרטי התפילה וכך עשה – הוא פשוט מופרך מעיקרו.

     

    האמת היחידה כאן היא, שבמיינץ אכן היתה קהילה יהודית שידעה סבל לרוב בראשית ימי הביניים, כשהנוצרים השתגעו והתחילו לצאת למסעות צלב. ובאמת ישבה בה משפחת רבנים, כולם בני קלונימוס. ובאמת יש "ונתנה תוקף" בסידור האשכנזי ובזה של חלק מן הקהילות הספרדיות. זה הכל.

     

    ועם כל הכאב, גם "ונתנה תוקף" של בית השיטה הוא רק פרשנות אפשרית אחת, לזכר 11 בני הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, ויאיר רוזנבלום שישב שם בשנים ההן וראה כיצד מחפשים בקיבוץ משמעות חדשה לחיים ולמוות ביום הכיפורים, הלחין את הפיוט – מנגינה יפהפייה, והביצוע של חנוך אלבלק, בן הקיבוץ, באמת מרטיט. אבל לא, זה לא זה.

     

    מאליו ייקרא

     

    "ונתנה תוקף" שלי נברא עבורי כל שנה מחדש ב"ובשופר גדול ייתקע, וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון" – באיחוד הזה שבין עולמו הדל של אדם, שיש לו רק קרן עלובה של חיה להשמיע בה את תרועת ייסוריו, לבין עולמם של מלאכים שחרדים גם הם לגורלות, ואין בידו של איש לעשות דבר ולהושיע אפילו את נפשו יחידתו, כי עוד לפני כן מצייר כותבו העלום של הפיוט הנפלא והנורא הזה את המציאות האלוהית, כמיטב יכולתו: ספר יש בה. ספר אחד ויחיד, שאינו זקוק לעין אנושית כדי לפענח, שנעלם לחלוטין מן העין, ולגמרי "מאליו ייקרא". וזה, ספר הספרים השמיימי, כבר מצוי בו כל מה שהיה וכל מה שיהיה, וגורלו של כל מי שנושא תפילה ברגע זה וגם מי שנשאר תקוע עם מורקאמי.

     

    זהו חזיון יום הכיפורים שלי. כי גם אני משולה לחרס הנשבר, וברור לי שסופי לעפר, וגם אני מקווה שיש אל מוכיח ויודע ועד, ואני לא מתיימרת להבין מדוע הוא מוכיח, ומדוע נטל את נפשו של אמנון ממגנצה, ומליון וחצי ילדים בשואה, ו-11 נערים מבית השיטה, ואת ג'קי סוסן ודלי לייבוביץ' מן הכיתה שלי ומהכיתה המקבילה, מי באש ומי בחרב, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.

     

    לא יודעת, לא רוצה לדעת כמה יעבורון ומי יחיה ומי ימות. רוצה רק לשוב ולקרוא: ונתנה תוקף קדושת היום. כי הוא נורא ואיום.

     

    מחר, בלי נדר, אחפש גרסה נוחה יותר לקריאה של הסידור. שיהיה. מי יודע, אולי יימצאו בו עוד כמה טקסטים נאים שמהדהדים עד חדרי הלב ומבקשים להיקרא עוד ועוד. לפני, אחרי ואפילו במקום מורקאמי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה
    צילום: אלכס קולומויסקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים