אשליית ארבעת הקירות

הסוכה בה אנו אוכלים, ואפילו ישנים, במשך שבוע הסוכות, אינה רק חוויה סתווית ירוקה ומרנינה כמו בשיר המפורסם על שלומית, והיא גם איננה רק הלכה או נוהג; היא נועדה ליצר תודעה מיוחדת. מבחינה הלכתית, יש משהו מגביל מאוד בסוכה. זיכרו כי לפי ההלכה, אסור לאכול ארוחה משמעותית מחוץ לה, אסור אפילו לישון בבית (אם התנאים בסוכה מאפשרים זאת) ואם הגיעה אליך הדודה מחיפה בחג, אסור לך לקבל אותה בסלון אלא דווקא בסוכה. אבל הסוכה הלא עלולה להיות קרירה או חמה מדי, זבובים ודבורים פוקדים אותה לעתים קרובות יותר והצעקות של השכן על בנו הסורר עשויות אף הן להכביד על נינוחות השיחה. והשאלה היא מדוע? מה רצתה התורה ללמדנו בחוויה זו? התשובה המקובלת היא שהסוכה היא תזכורת למצב של גלות. עלינו לגלות מביתנו הנעים לשבוע שלם אל הסוכה.

"ביתו של האדם הוא מבצרו", אומר הפתגם הידוע. באותו מובן, הארץ והמדינה מהוות בית המקנה ביטחון לעם היושב עליו. עם כמונו, שחווה אלפיים שנות נדודים, מרגיש את הצורך בכך אולי עוד יותר מעמים אחרים. זאת אולי אחת הסיבות לכך שאנו נאבקים בחירוף נפש ומקריבים חיי אדם רבים למען היכולת לקיים את מדינתנו כאן, על אף שהיום קל יותר לחיות בצפון אמריקה ואולי גם באירופה. דומה הדבר לטרנד הלאומי של קניית דירה על-ידי משכנתא מעיקה לכל החיים כמעט, ובלבד שתהיה לנו קורת גג שלנו. מאותה הסיבה, במשך שנים רבות (ועד לא מזמן) שללה דעת הקהל בישראל את הגלות. "עיברתנו" את שמותינו, התנערנו מהעבר הגלותי המעיק שאפיינו אותו תלישות, פאסיביות, וחוסר ודאות יומיומי. הגלות הייתה כתם מביש, גדול ועמוק, לעם שרצה להתחיל מהתחלה. ובכן, אם הבית מהווה מקלט בטוח, מדוע בכל זאת להיעקר ולצאת לסוכה?

נדמה לי, שהתורה רצתה לעקור אותנו מהבית ולהעניק לנו חוויה בזעיר אנפין של מושג הגלות. והסיבה לכך היא שהתורה פחדה מאשליית הביטחון המוחלט שארבעת הקירות מעניקים לאדם הפרטי, והארץ מעניקה לעם. יש אשליה מסוכנת בביטחון המופרז שאנו מייחסים למימד הפיזי בחיינו. כיוון שברגע שעם בטוח מדי בעצמו, הוא מתחיל לעשות שטויות מסוכנות הנובעות מגבהות הלב וזחיחות הדעת. הוא למשל מזלזל ביריביו, שהרי כבר ניצח אותם בעבר בשישה ימים, ומיהם בכלל? ואז הוא מקבל כחבטה מפתיעה בפנים את מלחמת יום הכיפורים. הוא מזלזל בגר, ביתום ובאלמנה, בחלש, בנכה, בילד ובקשיש, והרי שום דבר לא יקרה, יש לנו צבא חזק, והשכלה גבוהה מצוינת, וכלכלה צומחת, מעצמה אזורית של ממש. אבל התורה לא מתרשמת מכל הברק החיצוני הזה, ומזהירה אותנו: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ט, כ"ח).

חברה הנטמאת באורח חיים לא מוסרי, בשחיתות שלטונית, בהתעלמות מהגורמים השונים המרכיבים אותה עצמה - סופה להיות, חלילה וחס, "מוקאת" ונזרקת מקרש ההצלה הפיזי שלה. או שפשוט תתפורר ותתמוסס. "תודעת הסוכה" נועדה להכניס לחיינו תחושה של אי-ודאות, של תלישות. היא נאבקת בתודעת הביטחון המזויף שבארבעת הקירות. היא לא רק תמרור אזהרה, היא סוג של חוויה מתקנת.

אבל יש בתודעת הסוכה היבט נוסף, והפעם חיובי: היא נועדה להחזיר אותנו לסוג של ביטחון נפשי פנימי, בכך שהיא מכוונת אותנו אל גורמי הביטחון הפנימים האמיתיים. הביטחון הזה מושתת על כך שאנו פועלים בהגינות וביושר ומתוך אחווה לבני משפחתנו, ועל אותו משקל - אנו בעלי סולידריות חברתית, הגינות ויושר כלפי האחרים המרכיבים את העם והחברה. הביטחון הפנימי קשור בכך שאנו בעלי רמה גבוהה של לכידות פנימית, של אחריות כלפי רווחתו ושלומו של הזולת, שאכפת לנו ממנו. החברה הישראלית מגיעה לשיאים מיוחדים בגילויי סולידריות כאלה. ראו את הנהירה לתרומת כבד לאם הצעירה שחלתה, ואיך כל המדינה על הרגליים כשכמה תרמילאים נעלמים ביער סבוך. זה נפלא, ודומני כי גם ייחודי.

אך בעוד אנו מצטיינים בסולידריות המכוונת אל הפרט הסובל, כשמדובר ב"שבט" אחר, שנראה אחרת, מדבר אחרת, מאמין בערכים שונים ואפילו הפוכים משלנו - אזי אנו צועדים בנתיב של ניכור, התעלמות ולעתים אף שמחה לאיד. לעתים נדמה שהפכנו למדינת שבטים מנוכרים ואולי אף טורפים זה את זה. ילדים ישראלים שצבע עורם שחור לא מתקבלים לבית-ספר. מפוני גוש קטיף לא זוכים לטיפת סולידריות מהציבור שלמענו הקריבו את עברם ועתידם (הם אמנם מקבלים פיצויים, אבל אין השתתפות בצער והזדהות עם הכאב). אזרחים ערבים במדינת ישראל נדחקים לשוליים פוליטיים, כי אנו לא יודעים כיצד לכבד את צרכיהם הבסיסיים, שלא לדבר על האופן המביש בו השלכנו את לוחמי צד"ל הנאמנים לגוב האריות של חיזבאללה לאחר השימוש הציני בהם, משל היו כלים חד-פעמיים. וכמה שנים עוד יישארו עיירות הפיתוח בלתי מפותחות - האם זה מזיז לנו? ולקינוח הרשימה הלא שלמה הזו, התבשרנו כי בג"ץ קבע שילד הלומד במערכת החינוך החרדית אינו זכאי להזנה מטעם המדינה, כאילו הם לא ראויים לתנאים הבסיסיים פה.

בדיוק כשם שמספר המִפלסים בבית או שכבות העור בריהוט האיטלקי לא יבטיחו את שלום הבית של המשפחה והישרדותה כמשפחה, כך גם אנו היושבים כאן - במדינה אולטרה מודרנית, עם גורדי שחקים ומחלפי בטון - עומדים חלילה בסכנת התפוררות, אם הניכור יחליף את תחושת השייכות בין השבטים. תודעת הסוכה קובעת כי דירת הקבע הפרטית והלאומית היא חיונית, אך לא מספקת. על מנת שארבעת הקירות יגנו עלינו מפני גלי הצונאמי של החיים, עלינו להבטיח שמערכת הסכרים החברתית תמשיך ללכד אותנו, חרף המחלוקות המרות לעתים שביננו.

הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני "צהר"