עשור לרצח ולהסתה

בקרוב תציין ישראל עשר שנים לרצח יצחק רבין, אור לי"ב בחשוון תשנ"ו, ה-4 בנובמבר 2005. הרבה מלים תאמרנה במהלך אירועי הזיכרון, ושוב תהיה דרישה לחשבון נפש. אבל, האם קיימת רק כתובת אחת לדרישה הצפויה, והאם לא הגיעה העת להפנותה גם לגורמים שטרם התבקשו לעשות כן?

בהקשר זה חשוב להתייחס מבעוד מועד לסוגיית ההסתה, הצפויה להגיע לשיאים חדשים לקראת יום השנה העשירי. כבר בליל הרצח החלה להישמע ההאשמה נגד מחצית העם באחריות למעשה, בגלל פשעו של יחיד. מאז, התפקיד המיועד למחצית הציבור איננו להשתתף בזיכרון, אלא לספוג האשמות כאילו ידו הייתה במעל. הסתה זו מתעצמת מדי שנה בימים שבין יום השנה הלועזי והעברי לרצח, המשמשים להסתה פרועה נגד ציבור עצום. שותפים לה חברי כנסת קבועים ושדרנים המזוהים עם מחנה מסוים. התביעה לחשבון נפש מופנית תמיד לאותו ציבור: המחנה הלאומי בכלל והציבור הדתי בפרט. מקום מיוחד בהקשר זה נועד למתנחלים, במסגרת המאבק הממושך להוקיעם ולהכשיר את הקרקע לגירושם.

לפני שנים אחדות הוצג ברשת ב' של "קול ישראל" סקר, המצביע על כך שכ-30% מהציבור מפקפקים בגירסה הרשמית לגבי נסיבות הרצח. יש להניח ששיעור זה אף גדל מאז. למרות זאת, איש עוד לא ערך חשבון נפש לגבי סימני השאלה הרבים, כגון: המניע לרצח, או מי יכול היה להפיק תועלת מן המעשה הנפשע.

בכל חקירת רצח קיים משקל ניכר למניע ולתועלת. בעניין רצח רבין, ההצגה הקבועה היא שמדובר במתנקש ימני, שפעל כדי להפסיק את התהליך המדיני המסוכן - אוסלו - ולהעביר את השלטון לימין. האמנם? האם בנימין נתניהו נעשה ראש ממשלה כתוצאה מהרצח? גישה זו היא פשטנית ומתמיהה. העובדות: למחרת הרצח שמעון פרס נעשה ראש ממשלה, הסקרים ניבאו לו ניצחון גורף בבחירות 1996, ויועציו שיכנעו אותו להקדימן כדי לנצל את הסחף שמאלה בעקבות הרצח. כל הנתונים הצביעו על כך שפרס עמד לגבור על נתניהו בהפרש עצום. רק האוטובוסים שהתפוצצו בזה אחר זה בחורף-אביב של אותה שנה הוכיחו שתהליך אוסלו משמעותו קורבנות רבים, והציבור הפנה עורף לפרס ובחר בנתניהו. אבל בשורה התחתונה, אם מישהו יכול היה להפיק תועלת פוליטית מהרצח - לא היה זה הימין.

יתר על כן, במשך עשר שנות ההסתה מזכירים את הפגנות הימין מול רבין. ה"מהדרין" אף מקפידים לחזור על השקר בדבר תמונתו במדי אס.אס., שהופצה כביכול על-ידי הימין, בשעה שמי שעשה זאת היה סוכן-פרובוקטור מטעם השב"כ, אבישי רביב שמו. אבל, במקביל להפגנות הימין, החלה להישמע ולהיכתב ביקורת על רבין מצד השמאל הקיצוני, על כך שהוא הולך לאט מדי בתלם של אוסלו ומתחיל לגלות סימני היסוס וחרטה על שנגרר למלכודת אוסלו. היה חשש שרבין יתפכח ויעצור את התהליך. האם חששות אלה לא יכלו לשמש מניע?

עשרות שאלות בלתי-פתורות מרחפות סביב הרצח ומחייבות התייחסות. הדו"ח הפתולוגי מעולם לא פורסם, וכלל לא ברור מאיזה כיוון חדרו הכדורים לגופו של רבין; לא ברור מה טיב הפגיעה שגרמה למוות; לא ברור מי ישב במכוניתו ברגעים הקריטיים ואיזה רכב הביאו לבית החולים; יש ספקות לגבי מהימנות הדו"חות הרפואיים של בית החולים והאם הם שוכתבו. מידגם מקרי ומצומצם זה מחייב ליבון השאלות, ולא טאטוא שלהן. זכותו של הציבור לדעת מה באמת קרה. כל עוד לא תינתנה תשובות אמינות לשאלות הרבות, הספקות ימשיכו לנקר וחצי העם ימשיך להיות מנוכר.

בהקשר זה, חמורה ביותר התייחסותם של השדרנים והמגישים באמצעי השידור ה"ממלכתיים" לעניין ההסתה: המאזינים והצופים יכולים להתרשם בעשור האחרון שהסתה פירושה ביקורת מימין. לדוגמה: בשנה האחרונה התמקדה ה"הגדרה" של הסתה בביקורת מימין על מעשי ראש הממשלה. לעומת זאת, מעשיו והתבטאויותיו של שרון עצמו וכת שומרי האתרוג המקיפה ומדבררת אותו אינם מוצגים כהסתה, גם אם תוצאותיהם הן גירוש כוחני של אזרחים נאמנים מבתיהם. תקשורת ממלכתית, מקצועית וחוקרת הייתה דנה בסימני השאלה הרבים והמתרבים, ולא מתנהגת כאילו אינם קיימים. במקום למלא את תפקידה, היא צפויה להרים את קולה בשבועות הקרובים ולשמש שוב שופר נגד מחצית אזרחי ישראל.

ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי