דרוש סיפור טוב
"סן אנטוניו ודטרויט שיחקו גם את המשחק היפה, החכם והקבוצתי ביותר מכולן. עכשיו מה שהליגה צריכה היא תחרות גדולה בין כוכבים". עפר שלח מקדם בברכה את העונה
יותר מכל עידן אחר מאז החלה תקופת הפריחה של ה-NBA, הליגה מתפקדת בתוך שוק ספורט צפוף וקשה. בשני העשורים האחרונים נהנה המפעל המאושר של דייויד סטרן לא רק מכוכבי על כמו ג'ורדן, מג'יק ובירד, אלא גם מתקופות דעיכה, שביתות הרסניות ושערוריות תכופות בשני הענפים המובילים באמריקה, הפוטבול והבייסבול.
היום האחים הגדולים מרגישים טוב, ונהנים משוויון תחרותי, כוכבים וסיפורים מושכי קהל. שוק הטלוויזיה רווי עד להתפוצץ, ממירוצי מכוניות ועד צניחה חופשית עם סקייטבורד בשידור חי. סטרן מוצא את עצמו נלחם על המשך הפריחה בעידן פוסט-ג'ורדני, שבו הכוכב הגדול ביותר שליגה, זה שמשלב הכי הרבה אישיות כובשת ויכולת במשחקים גדולים, הוא בכלל מארגנטינה.
עמנואל ג'ינובילי. השוק שלו מוגבל בעיקר לטקסס ודרומה (רויטרס)
התשובות של הקומישנר ידועות, בעיקר פזילה לא מוסתרת לשוק הבינלאומי: חלקם של האירופים, הדרום אמריקנים ושאר העולם בין שחקני הליגה ואוהדיה מוכר ומבוסס. להם פחות איכפת שהאלופה באה מעיר קטנה, ובחמישייה שלה יש פחות ילידי ארה"ב מזרים. אותם לא מעניין המאבק המחריף על כל עשירית נקודת רייטינג – הגמר האחרון בין סן אנטוניו לדטרויט הביא אחוזים של "פיק אפ" – וכל ספונסר. אבל סטרן יודע גם שאמריקה היא הבית. זה יהיה נחמד אם תהיה קבוצה בברצלונה, ונעים לקהילה היהודית בטורונטו שמכבי באה לבקר. אוכל הביתה מביאים ממה שחושבים האוהדים בניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו.
האלופה אכן ממחישה את העניין הזה, ולא רק מפני שהיא באה מהשוק הקטן ביותר בין קבוצות הליגה. סן אנטוניו זכתה בשלוש אליפויות בשש השנים האחרונות, אבל אף אחד לא קרא לה "שושלת". כל זכייה שלה נראית מחדש כמו הפתעה, אף נצחון לא מעורר את אמריקה לרוץ בבוקר לקנות טי-שירט עם המספר של טים דאנקן. הכדורסל הקבוצתי שלה מרגש רק את עכברי הענף.
השיטה של סטרן – חלוץ תקרת השכר, חלוקת ההכנסות ושאר האלמנטים יוצרי השוויון שכולם מנסים עכשיו לחקות – מאפשרת לספארס, למרות משאבים התחלתיים הנופלים מאלה של קבוצות הענק, לא רק לזכות אלא גם לשמר את הסגל המנצח עונה אחרי עונה. הניהול המזהיר של אר.סי. ביופורד וגרג פופוביץ' הופך אותם למועדון המודל של הליגה. חלק גדול מחובבי הספורט באמריקה מושכים בכתפיים ומעבירים ערוץ.
במובן הזה, ברור למה סטרן חייך בממזריות לנוכח השערוריה-זוטא של "קוד הלבוש", ואפילו לנוכח ההאשמה שההחלטה שלו, לפיה שחקנים צריכים ללבוש ז'קטים ומכנסיים תואמים בציבור, היא גזענית. אף אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל ה-NBA, פעם ליגת הסמים והרוקנ'רול של אמריקה, רק מרוויחה מאיזו חצי-מהומה שכזו.
שערוריות מוכרות. רון ארטסט בסיום הקטטה בדטרויט אשתקד (איי.פי)
הדרכים האחרות להתמודד הן על המגרש. שינויי החוקים של השנים האחרונות עשו טוב למראה המשחק, למספר הנקודות, לחזרה ההכרחית משואו לכדורסל אמיתי. סן אנטוניו ודטרויט, שתי הקבוצות המצליחות של השנתיים האחרונות, שיחקו גם את המשחק היפה, החכם והקבוצתי ביותר מכולן. עכשיו מה שהליגה צריכה היא תחרות גדולה בין כוכבים. היא צריכה סיפור טוב.
סיפור טוב יהיה בלוס אנג'לס, שם תספק אופרת הסבון "פיל וקובי" כותרות לרוב, בעיקר אם באופן צפוי הלייקרס לא יהיו מי יודע כמה על המגרש. סיפור טוב יהיה במיאמי, שם סטן ואן גאנדי קיבל הרכב משופץ, שאקיל העלה חזרה את הקילוגרמים שאיבד, אבל פאט ריילי אורב במשרדים עם גירוד ענקי באמצעות, ויודעי דבר אומרים שהפסד או שניים מיותרים והוא קופץ למגרש. איזה סיפור זה יהיה – ריילי בתפקיד הרשע, שרק אליפות תגאל אותו מהכתם, יחד עם שאקיל ודווין ווייד וההרכב העמוס, הולכים עד הסוף.
שאקיל או'ניל. עדיין מושך תשומת לב ודאבל-טים (רויטרס)
סיפור טוב יהיה בניו יורק, אם כי לפי מה שראיתי מהניקס במשחקי ההכנה לא יהיה לו סוף טוב – ואם כן, לארי בראון הוא באמת קוסם. וסיפור טוב, מה לעשות, יהיה בסן אנטוניו, שם ביופורד בנה קבוצה שכולם כל כך אוהבים, ששחקן כמו מייקל פינלי מוכן לוותר על מיליונים כדי לנסות לקחת איתה אליפות. פעם זה היה בסלטיקס, בלוס אנג'לס, בשיקגו. היום זה באלאמו.
לפנייה לכתב/ת 
