שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: צביקה טישלר
    צמיגיים חיי הסטודנט
    שכר לימוד חונק ומשמרת לילה מעייפת, שירותים מזוהמים וספרייה ריקה. כשדור שלם של חוקרים ומרצים מוצא לו מקום נוח בחו"ל, החברה חייבת לעצור

    באחד המערכונים הקלאסיים של "החמישייה הקאמרית" מתאר דב נבון את תמצית בעיותינו: "הבעיה היא בהגדרות; הביצה לא קשה, היא צמיגית". לכולם ידוע שקשה להיות סטודנט בישראל, אבל הקשה הזה הוא אולי הדרך הלא נכונה להסתכל על המצב שלנו. כי מי אמר שזה רע שקשה לנו? אולי זה דווקא טוב שאנחנו נדרשים להגיש המון תרגילים בזמנים קצרים ולקרוא הררי ספרים. הבעיה היא לא שקשה לנו, כפי שדב נבון היטיב לומר, אלא שצמיגי לנו.

     

    השנה האקדמית נפתחת וכ-250 אלף סטודנטים וסטודנטיות חוזרם לשגרת יומם הצמיגית. בוקר, גשם, חשבונות, שכר לימוד חונק, אוטובוס מקרטע ברחובות העיר, נרדם על המעקה לאחר משמרת לילה מעייפת. מילא שאירדם בשיעור, אבל למי בכלל היה זמן לקרוא את המאמר? לכתוב את הסמינר? לפתור את התרגיל? אני לא יודע אם יהיה לי מקום ישיבה בכיתה, המרצה בטח לא ישים לב שאיחרתי, הרי יש כל-כך הרבה סטודנטים והוא בכלל לא מכיר אותי. נכון, החיים בישראל קשים, אבל תקופת הלימודים באוניברסיטה צריכה להיות אחרת. לא, היא לא צריכה להיות קלה, אבל היא צריכה לתת לנו אפשרות להתמקד במה שחשוב באמת: בחשיבה, בלימוד, בקריאה, ביצירתיות וכן, גם בקצת מרדנות.

     

    האוניברסיטאות בישראל אינן מוקד של חשיבה יצירתית, והסטודנטים בולעים את הגלולה המרה ועוברים הלאה, עסוקים בהישרדות יומיומית ובטח שלא עוסקים מספיק בלימודים. האוניברסיטה כבר מזמן לא מתמקדת בהעשרת התלמידים, היא נהפכה פס ייצור לתארים. והשילוב שבין מפעל לתארים עם צמיגיות היומיום מונע מהאוניברסיטה לתת לחברה הישראלית את מה שהייתה צריכה לתת: עושר אינטלקטואלי, תרבותי ומקצועיות מדעית, שמפירותיה תהנה כל החברה כולה. על החלקים המוחלשים באוכלוסייה אין בכלל מה לדבר; למי שגר בפריפריה וצריך גם לתמוך במשפחתו אין סיכוי להצליח בלימודים, אלא אם יש לו כוחות על. הסיכוי לצאת מביצת העוני לאוניברסיטה הולך וקטן - רובם ילכו לבסוף למכללה בינונית, שכנראה לא תיתן להם הזמנות של ממש להתקדם בסולם החברתי.

     

    הפתיחות הנרחבת של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, שהתבטאה בצמיחה העצומה במספר המכללות, הפכה את האקדמיה למייצגת טובה מאי-פעם של החברה הישראלית, על פעריה הבלתי נסבלים. נכון, לא כל הסטודנטים בארץ מנהלים חיים צמיגיים כפי שתיארתי כאן; חלקם מנהלים חיים די נוחים (יש שיאמרו שרובם ממכללה אחת ספציפית). "לא קל", הייתה אומרת על כך קרן מור, "אבל גם לא קשה". הצמיגיות בחייהם של הסטודנטים העשירים מתבטאת בתכניות לימודים נוחות, שלא מהוות אתגר של ממש ומאפשרות - לאחר תשלום נאה - "להחליק" את התואר בציונים יפים. אבל זה לא חדש, העשירים כמעט תמיד מסתדרים בסוף. ומה איתנו? הרוב? ואלה שעוד חלשים מאיתנו? הסיכוי של רובנו ללמוד ביסודיות, להצטיין, לחשוב ביצירתיות, הולך וקטן. לא ניתן להחליף אוניברסיטה המשלבת מחקר והוראה במכללה, גם אם זו מטפחת את תלמידיה. המכללות רק משכפלות את המציאות האקדמית המעמדית, ולרוב לא נותנות הזדמנות לחלשים, אלא רק תארים בתנאים נוחים לעשירים.

     

    חיי הסטודנטים הולכים ונהיים צמיגיים מיום ליום, והצמיגיות הזאת מרדדת את המחשבה, מדכאת יצירתיות ומונעת מצוינות. בבסיס ההידרדרות עומד הקיצוץ בתקציבי ההשכלה הגבוהה, בשילוב עם ראשי אוניברסיטאות שלא מוכנים להיאבק על עתיד מוסדותיהם. וכך, שוב השירותים מזוהמים, אין מקום לזבוב בכיתה הדחוסה, המזגן מקולקל, המעונות רעועים, הספר המבוקש כבר נעלם מזמן מהספרייה ואין מחשב פנוי לרפואה.

     

    בימים אלה, כאשר מתברר שדור שלם של חוקרים ומרצים מוצא מקום נוח שיטפח אותו בחו"ל, על החברה הישראלית לעצור ולחשוב כיצד היא רוצה להיראות. איך ניראה ללא מדענים טובים, מורים ראויים, ואנשי רוח? אם אין אנו רוצים לאבד את נכסינו המדעיים, התרבותיים והטכנולוגיים, וכל זאת תוך הגדלת הפערים החברתיים, אם אנו רוצים להיות מקום שראוי לחיות בו, חייב להתחולל שינוי. אנו, הסטודנטים, חייבים להבחין בין הקשה לבין הצמיגי. את המאבק עלינו לרכז סביב תנאי הלימודים, רמת ההוראה, איכות ההשכלה ומתן הזדמנות שווה לכל אחד ואחת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

     

    דניאל ספרן-הון, סטודנט להיסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, ממובילי המאבק האחרון נגד הקיצוצים וסגירת היחידות האקדמאיות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים הורנשטיין
    מרדד את המחשבה, מונע מצוינות
    צילום: חיים הורנשטיין
    מומלצים