שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: שאול גולן
    רצח אחד, שתי תרבויות
    אשליית האחדות של ימי האבל התנפצה ומלחמת התרבות רק העמיקה. היא לא מתנהלת בין חילונים לדתיים או שמאל לימין, אלא בין "ישראלים" ל"יהודים", מטרו ורטרו, אוניברסלים מול עם לבדד ישכון
    בהגיע חודש נובמבר, לאחר הפוגת החגים, מתלקחת אצלנו מחדש במלוא עוזה מלחמת התרבות, זו המערכה על עיצוב דמותה של החברה הישראלית. אם באוגוסט היה גוש קטיף זירת הקרבות, הרי שבנובמבר עובר שדה המערכה לאתרי ההנצחה והזיכרון של יצחק רבין. כך זה מתנהל מזה עשור, וכך זה יימשך עוד שנים רבות.

     

    גם בחברות אחרות מתנהלים מאבקים פנימיים על עיצוב הזהות הקולקטיבית. אבל אצלנו נופלים בקרב הזה גם חללים ממש. שלוש סיבות גורמות לכך: ראשית, רק לחברה שלנו אין גבולות מוסכמים. הכוונה אינה רק להיעדר גבול פיזי של המדינה; כשאין גבול, לא ברור גם מי שייך לקולקטיב הלאומי ומי אינו שייך. וכך תרוץ בבחירות הקרובות לכנסת מפלגה, שחרתה על דגלה להוציא מן המדינה אזור במרכז הארץ, המאוכלס במאות אלפי בני-אדם שנולדו לאמהות ערביות. במקביל, רבים אצלנו - ולא רק פלסטינים - סבורים כי יהודים הגרים בחו"ל אינם צריכים להיות זכאים אוטומטית לאזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. במושגים של הגדרת הזהות הקולקטיבית, פירוש הדבר הוא שלא כל מי שהוא יהודי מהווה חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב הישראלי.

     

    שנית, יש אצלנו שיעור גבוה מאוד של אי-לגליזם, שפירושו עצימת עין מצד הממסד - בעצם אפילו סיוע מצדו - לעבירות על החוק. דו"ח המאחזים של טליה ששון על הנעשה ב"מזרח הפרוע" הוא רק ביטוי אחד לכך. זו הסיבה לכך שישראל הידרדרה למקום 28 בסולם השחיתות הבינלאומי - צניחה של 14 מקומות תוך שמונה שנים.

     

    ושלישית, אנו סובלים ממידה גבוהה של היעדר הסכמיות על הסדר הקונסטיטוציוני. בלשון ברורה יותר, רבים מדי אצלנו אינם מתלהבים במיוחד מכללי המשחק הדמוקרטי. מי שקרא בסוכות את המוסף המיוחד של העיתון החרדי "יתד נאמן" היה נוכח שבאי הדמוקרטי היחיד שבין הים התיכון לאוקיינוס ההודי יש ציבור של מאות אלפי אזרחים, המבקש לקעקע את מעמדה של הרשות השופטת, מכיוון שזוהי "דיקטטורה שמנהלת את המדינה על פי עקרונות לא יהודיים".

     

    מחקר שערכתי לפני חודשים ספורים, תחת הכותרת "עשור לרצח רבין", העלה כי 40 אחוזים מן הישראלים מתייחסים להחלטות הרבנים כשוות משקל להחלטות הכנסת. 15 מתוך כל מאה ישראלים אומרים במפורש: אם איננו מסכימים עם מדיניות הממשלה, מותר לנו לנקוט באמצעים בלתי חוקיים. ארבעה מתוכם מצדיקים אפילו שימוש באמצעים אלימים.

     

    המטרו מול הרטרו

     

    רצח רבין היה תוצאה ישירה של מלחמת התרבות החריפה הנטושה אצלנו. הוא לא היה הראשון ואף לא יהיה האחרון. הרוצח היה אמנם ימני חובש כיפה, אבל טעו מאוד אלה שייחסו את הרצח לחיכוך בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים. המאבק הוא בין שתי תרבויות; בין אלה שרוצים שנהיה חלק ממשפחת העמים, לבין אלה שמאמינים שגם בעתיד אנו צריכים להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בין אלה הסוברים שהמדינה צריכה להתנהל על פי מערכת של ערכים הומניסטית ואוניברסלית, לבין הדוגלים בייחוד הלאומי היהודי. בין מי שאומר כי ישראלי הוא כל מי שיש לו אזרחות ישראלית, לבין מי שמשוכנע, שרק זה שבעורקיו זורם דם יהודי שייך למשפחה המורחבת שלנו.

     

    ויש עוד הרבה הבחנות נוספות שמבדילות בין שני המחנות הללו, תרבות המטרו ותרבות הרטרו. אצל הראשונים מהווה המדינה בסיס לקיום המשותף, אצל האחרונים - הארץ הקדושה עדיפה על המדינה. אלה שמשתייכים לתרבות המטרו נוטים להגדיר את עצמם "ישראלים", ואילו אלה ששייכים למחנה הרטרו מגדירים עצמם לפני הכל כ"יהודים". עומק הפער, שקורע את החברה הישראלית לשני המחנות, הוא שמנע את מימוש התקווה של רבים, שרצח רבין יחזק את האחדות הלאומית ויוריד את מפלס האלימות. מה שקרה היה בדיוק ההיפך: הרצח העמיק את השסע והחריף את מלחמת התרבות.

     

    ביטוי בולט לכך הוא המאבק המתלקח בנובמבר מדי שנה סביב שאלת ההנצחה והזיכרון. מחנה אחד משתמש ברבין כאייקון, רואה בו דמות מופת לפיה צריך לעצב את החברה. לכן הוא מבקש לזכור את מורשת רבין, שהשלום עם הפלסטינים הוא נדבך מרכזי שלה. המחנה השני טוען: "מורשת רבין? אין דבר כזה", והוא מתאמץ להשכיח את הזיכרון של ראש הממשלה המת. ברוח זו מעיזה מנהלת בית-ספר תיכון מכובד בישראל להציע לאחד את יום הזיכרון לרבין עם יום הזיכרון לגנדי. העובדה שהאחד נרצח על-ידי יהודי אזרח המדינה והשני על ידי אויב פלסטיני אינה משמעותית כלל בעיניה. העובדה שהראשון פעל לכינון שלום עם הפלסטינים והשני רצה לטרנספר אותם היא לגביה הבדל לא רלוונטי. לדעתה, כמחנכת, מה שחשוב הוא ש"שניהם היו חברי ממשלה ושניהם נרצחו באותו החודש".

     

    בטורקיה מוצב בכל עיר שעון, שמחוגיו הקפואים מורים על השעה בה הלך לעולמו האב המייסד של המדינה המודרנית, כמאל אטאטורק. בישראל, הפיצול העמוק בין מחנה הרטרו לבין מחנה המטרו מביא לכך שכמחצית מן הישראלים אפילו אינם זוכרים את תאריך הרצח, ורבים מהם סוברים כי פעילות ההנצחה מוגזמת. כל מה שקשור לרבין, דמותו, מורשתו, הגורמים לרציחתו ומפעל הנצחתו - כל אלה משקפים את התהום הפעורה בין שני המחנות, הנלחמים אצלנו על עיצוב העתיד. ומכיוון שהחלום הנכסף של המחנה האחד הוא חלום בלהות לשני, יש כאלה שאינם מוכנים לשום פשרות ומבקשים להכריע את המלחמה הזאת בכל מחיר. גם אם צריך להשתמש לשם כך באקדח.

     

    פרופ' יורם פרי, ראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספר "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" שראה לאחרונה אור בהוצאת "בבל-ידיעות אחרונות"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים