להיאחז בגבעות או בתל-אביב?
שירים ומחזות "כתומים", משחקי "חתול ועכבר" עם השוטרים, שיחות פנים אל פנים ועצרת משותפת נגד הגדר עם ערבים ושמאלנים - אלה כמה מההצעות שהעלה הנוער של גוש עציון בכנס חירום סגור. "ימי מאחז-על-כל-פיגוע נגמרו", הסביר להם ראש המועצה. אבל כשהגדר "הלא מדינית" מתקרבת ותל-אביב נראית רחוקה מתמיד, הם בטוחים: אנחנו חיים על זמן שאול. כתב ynet נכח בכינוס ושמע נוער מודאג ומבולבל
"לפני עשר שנים כולם דיברו על נוער הנרות. היו להם המון אנרגיות, הם רצו לשנות את המדינה, אבל בסוף התמסחרו והתברגנו, הכל התמסמס ונעלם. זה יכול לקרות גם לנו, 'הנוער הכתום'. ההתנתקות איבדה מהר מאוד רייטינג, ואנחנו לא מעניינים יותר את תל-אביב. אנחנו 'שרופים' אצלם". (יצחק מאלון-שבות, ערב גיוס לצה"ל)
שלושה חודשים וחצי אחרי הפינוי, בגוש עציון - אחד מ"גושי ההתיישבות", שלפי ראש הממשלה אמורים להישאר בשטח ישראל בכל הסכם עתידי, בטוחים שהם הבאים בתור - והנוער נחוש לעשות מעשה. בעקבות הפיגוע הרצחני בצומת, שגבה את חייהם של שלושה מחבריהם, הם נקטו את הצעד המתבקש, בו הורגלו משך שנים - הקמת מאחז חדש, הפעם ליד היישוב אלעזר. אבל ההנהגה חשבה אחרת. "הימים האלה נגמרו, זאת פנטזיה, זה כבר לא עובד", הסביר להם שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית ומראשי יש"ע. "לפעמים, כשאתם עולים לשטח בלי תיאום המועצות, זה רק גורם לנו נזק", הוסיף אלי מזרחי, ראש מועצת אפרת. הם הזמינו אותם ועוד רבים אחרים לכנס חירום, כדי לומר להם את דעתם - ובעיקר לשמוע.
"אני הייתי בגוש קטיף, ראיתי את החיילים ואת המצעדים שהעבירו בכולנו צמרמורת, ואני אומר לכם, רובם המכריע מעולם לא היה שם קודם", סיפר גולדשטיין ל-150 הנערים והנערות, חלקם עדיין בחולצה כתומה, שהתכנסו במוצאי-שבת במתנ"ס של אלון שבות. "אסור שדבר כזה יקרה גם לנו. אסור שהציבור לא יידע מי אנחנו. עוד לא הסברנו להם מה זה נווה דניאל צפון - למה שיקבל עכשיו את אלעזר מזרח? המאחזים החדשים יפונו במוקדם או במאוחר, אבל בדרך הם גם יעלו לנו בבחירות. התוצאה תהיה שנעמוד יחד ונבכה מול הטרקטורים של 2006".
וזו נקודת המפתח: בעוד שבני-הנוער מבקשים לפרוק כעסים, לשחרר קיטור וליישב את הארץ - בדיוק כפי שלמדו והתחנכו - מצפים מהם להיות הפעם פרקטיים, לחשוב עם הראש, לחשוב קלפי. ערב הבחירות הכלליות, גולדשטיין מבקש "להזיז את הציבור קצת קצת ימינה, משינוי לליכוד, מהליכוד לאיחוד הלאומי, להוסיף עוד כמה ח"כים שהם גם חברים שלנו, ואז הכל ייראה אחרת". מבחינתו, קשה להפריז בדרמטיות ההכרעה: "על הפרק מונח לא רק העתיד של תקוע ונוקדים, אלא גם הגיור, הנישואים האזרחיים. זה כאן ועכשיו".
"החילונים הם לא אפס". צילום: גיא רונן
שאול גולדשטיין הוא עוף קצת אחר בקרב הנהגת המתנחלים. ערב ההתנתקות, הוא לא היסס לבקר את עמיתיו, את הפגנות הענק ובעיקר את האליטיזם שלעתים מאפיין את אנשי ההתיישבות, את הזלזול בשינקין. "החילונים עושים כמה דברים נפלאים, הם לא אפס. הם מקריבים את חייהם למען המדינה בדיוק כמונו וזה העם שלנו, אין משהו אחר. אם לא נגיע אליהם, אם לא נביא אותם לכאן, אנחנו נפסיד". אבל איך עושים את זה? איך מביאים את רעננה לכפר עציון, איך מחברים בין חיפה לבת עין? את הכדור הזה זרק ראש המועצה לנוער. וכמגוון המשתתפים, כך מגוון הדעות.
כנס החירום באלון שבות נראה כמו מיקרוקוסמוס לציבור ה"כתום" כולו. את הדילמה ניתן לסכם במשפט אחד: האם להיאחז עכשיו בגבעות, או אולי דווקא בתל-אביב? "המאחזים שלנו לא שווים כלום", הטיח נער מנווה דניאל בחבריו. "אנחנו צריכים ללכת אליהם, להתחבר לעם, לעשות שמחת תורה בתוך השרון. להביא מסות, לבוא באוטובוסים, לבוא כאנדרדוגים אבל עם ראש מורם". "יש בתוכנו קבוצות קיצוניות יותר שמחפשות אקשן ומכות", הודה אחר, "הם עולים להקים מאחז בבית-קברות ורק עושים לנו נזק. אולי באלון מורה ובתפוח לא יסכימו איתי, אבל עכשיו צריך לעזוב קצת את ההתיישבות ולצאת לעם. לעשות חשבון נפש, להתאושש ממה שקרה לנו ולצאת החוצה".
"שיבינו שאין לנו קרניים". צילום: גיא רונן
כמו המנהיגים, כך גם הנוער מבין שלפעמים, תמונה אלימה אחת יכולה להרוס מאבק מכובד שלם, "לשרוף" את ציבור המתנחלים כולו בעיני הציבור. כך תמונת האב שהניף תינוק בחלון ביתו רגע לפני הפינוי בעזה, כך תמונתו של סגן-אלוף בני שיק, שספג מהלומה בעינו בעת פינוי מאחז. "היום אני פותחת עיתון, רואה חייל שפוצצו לו את הצורה ומעל מתנוססת הכותרת 'ככה ייעשה לאיש שמגן על המשפחות'. זה מחזיר אותנו הרבה אחורה", אמרה אחת המשתתפות בכינוס, שעשתה שיעורי בית והגיעה מצוידת ברשימת הצעות ורעיונות: מהקמת מאחזים אד-הוק, שיתרוקנו מאליהם ברגע שהשוטרים יתקרבו ואז יצוצו במקומות אחרים, דרך כתיבת מאמרים, שירים, ספרים ומחזות אוהדים, המשך בהפגנות אין קץ מול השרים והח"כים המגלים שחיתות ציבורית ועד ליוזמה מקורית במיוחד: הפגנה משותפת נגד הגדר "עם השמאלנים והערבים", לא פחות. הכל כדי לזכות בסיקור קצת יותר אוהד, "כדי שיבינו שאין לנו קרניים".
אבל רבים ממשתתפי הכינוס לא מצאו שום טעם בכל ההצגות והצעקות האלה. "זה לא מזיז לשרון, צריך משהו אחר". חלק מאשימים את הממשלה האטומה, אחרים את התל-אביבים "שלא מכירים יותר משני הרחובות מביתם" ושק החבטה החביב מכל - התקשורת השמאלנית. "הם חיפשו דם בהתנתקות ואז התנצלו שאיכזבו את הצופים. ההתנתקות איבדה רייטינג. וגם אנחנו לא באמת מעניינים אותם, אז בשביל מה להתאמץ? עדיף להתמקד בגבעות שלנו, להרחיב את ההתיישבות עד שיהיה בלתי ריאלי לפנות". ויש גם מי שמפנה אצבע מאשימה פנימה. "ניסינו בכוח ונכשלנו, ניסינו עם הלב והפסדנו, עכשיו צריכים למצוא דרכים מקוריות. אסור לבוא מעמדה מתנשאת, אנחנו לא מושלמים מול תל-אביב", אמר מישהו מהשורה האחרונה, וגם הציע ללמוד משהו מה"שמאלנים": "שמתי לב שאין להם יותר משני סטיקרים, אבל בעוד אנחנו מדברים, מחברים סיסמאות ומצהירים קלישאות - הם מבצעים. הנה, תראו את הגדר".
והגדר הזאת, שמעוררת בעיקר פיהוק ארוך בציבור הישראלי, מטרידה את נוער גוש עציון יותר מכל דבר אחר. ובמקרה הזה, אין מדובר במהלך תיאורטי של אחרי הבחירות - זה כאן ועכשיו, ממש מול הבית, ובינתיים יש יותר שאלות מתשובות. גם המצגת של גולדשטיין על התוואי המתוכנן וההצעה האלטרנטיבית שהוגשה למשרד הביטחון לא מרגיעה את התושבים, וגם לא ההצעה המקורית להחליף גדר רציפה במערכת משולבת של היי-טק ולואו-טק - מכ"מים וצמחי סברס יעילים - העיקר שהגדר הזאת לא תהיה "מדינית". בעניין הזה שוררת תמימות דעים בגוש עציון: גדר ההפרדה, שמשאירה את יישובי המזרח מחוץ לה, הורסת את חייהם בטווח המיידי ובהמשך הדרך - חורצת את גורלם לשבט הפינוי.
אחרי ששפכו את לבם, העלו רעיונות והתווכחו, החזירו הנערים את הכדור לראש המועצה, אף שאחרי גוש קטיף, רבים מהם התייאשו מההנהגה הרשמית. "כמה זמן בעצם נשאר לנו פה?", הם שאלו, "מה הסיכוי שיפנו גם אותנו, לפחות את מי שמחוץ לגדר?" גולדשטיין השיב: "הלחץ שלכם מוצדק. מספיק לקרוא את 'אדוני הארץ' או לראות את 'ארץ המתנחלים'. אם השמאל ימשיך לשלוט זה יהיה אסון, וגם אם כרגע אנחנו לא בשום תוכנית, יש סכנה שנהיה. אבל שום דבר לא אבוד והרבה מאוד תלוי בנו, בכם. רוחב האחיזה שלנו בארץ יהיה כעומק החינוך והמאמצים שלנו להתחבר אליהם. יש מקומות בהם אפשר לעלות לקרקע, ודאי שצריך לזעוק על העוול שנעשה לאחים בקטיף ובראש ובראשונה צריך להתגייס ולעזור להם. כאן הנוער יכול לקחת מרכזי. אבל לפעמים, כדי להדליק את האור, במקום לדפוק חזק ימים שלמים על הקיר - צריך פשוט לחפש את המתג".
לפנייה לכתב/ת 
