שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    יום הקשיש: "שומעים 'בית אבות' ונכנסים לדיכאון"
    לקראת יום הקשיש שיחול מחר מספרת בגילוי לב רחל, בת 77, על החיים בצל הזיקנה והתחושה שהכל זמני: "לא פשוט להיות זקן. בעלי חושב שהפך למיותר, שהוא לא מועיל בכלום. זה מתסכל אותו". כמעט מחצית מהמבוגרים בגילאי 65 ומעלה בישראל מדווחים על בדידות. זה הזמן לעשות משהו כדי לשנות את התמונה

    בזכותם אנחנו כאן, אבל לא תמיד אנחנו זוכרים להראות להם עד כמה אנחנו מעריכים ומוקירים אותם. אלה הקשישים שבקרבנו, אותם סבים וסבתות שבמקרים רבים מושלכים לעת זיקנה. מחר (יום ב') - לכל מי שלא עושה זאת במהלך השנה - תינתן ההזדמנות לומר להם תודה, במסגרת "יום הקשיש הבינלאומי".

     

    ארבעים ושבעה אחוזים מקרב המבוגרים בישראל בגילאי 65 ומעלה, מדווחים על תחושת בדידות לעיתים קרובות (55.1 אחוזים מבין הנשים ו-36.6 מבין הגברים). בגילאי 75 ומעלה מלמדים הנתונים כי 49.5 אחוזים מהקשישים חשים בדידות, על פי הסקר השנתי של מאיירס-ג'וינט ומכון ברוקדייל-אשל.

     

    במסגרת יום הקשיש תדון מחר ועדת הרווחה בראשות ח"כ חיים כץ, בהיבטים רבים של מצוקות הקשישים מתוך ניסיון למצוא להם מענה. "מדובר בהורים ובסבים שלנו", אומר ח"כ כץ. "עלינו לתת להם את ההתייחסות הראויה והכבוד הראוי".

     

    "שיחת היום הופכת להיות - מי נפטר ואיך"

     

    רחל (77) ויוסף (85) מתל אביב חיים יחד כבר שישים שנה. לא תמיד קל לדובב קשישים לדבר על נושא הזיקנה, אבל רחל מוכנה לשתף בתחושות הקשות ולא מנסה להתכחש למציאות. "על אף שיוסף בעלי הולך ומתפקד בעצמו - זה כבר לא מה שהיה פעם", היא אומרת. "פעם הוא היה נוסע לכל מקום שרצה, היום הוא לא יכול לעשות זאת. זה מדכא אותו על אף שהוא לא אומר זאת. הוא גאה מדי לומר שהוא בדיכאון כי הפך להיות חסר יכולת, אבל רואים שחוסר העצמאות מרגיז אותו.

     

    "אני לא נהגתי ולא הייתי אשת עסקים כמוהו, ולכן זה פחות קשה לי. אני גם מקפידה ללכת להתעמלות בבוקר, עושה קניות, מבשלת ומעסיקה את עצמי כך שפחות יוצא לי לחשוב על השינוי שחל בחיינו. יוסף חושב שהוא הפך למיותר, שהוא לא מועיל בכלום וזה מתסכל אותו. יש לו את התחושה שאף אחד לא צריך אותו.

     

    "לא פשוט להיות זקן. יש חברים שמתאשפזים ולא חוזרים יותר למצבם הקודם. שיחת היום הופכת להיות 'מי נפטר ואיך'. קיים פחד שפתאום נהפוך להיות לא צלולים בדעתנו, בגלל מחלת האלצהיימר שהפכה שכיחה היום. יש חשש שפתאום נגיע למצב שאנו חיים בעולם הזה רק בזכות מכונה (מכונת הנשמה). אני רק שומעת את המילים בית אבות או בית חולים וזה מדכא אותי".

     

    "יותר מחלות מצד אחד, פחות חום ואהבה מצד שני"

     

    שושנה ירון, המנהלת את בית דיור מוגן 'נופי השרון', מסבירה כי תחושותיה של רחל משותפות לרבים. "אלו תחושות אוניברסליות", היא מסבירה. "במהלך הזיקנה אנחנו מאבדים המון דברים, וקודם כל את הביטחון הבסיסי. קשישים עלולים ליפול, מישהו יכול לשדוד אותם ברחוב כי זה קל יותר. יש יותר מחלות מצד אחד ופחות חום ואהבה מצד שני. אני ממליצה לחבק ולנשק יותר את סבא וסבתא".

     

    "יש להם סיבה טובה להיות בדיכאון", מוסיפה ירון. "החברה לא מקלה על הקשיים הרבים שהם נתקלים בהם. החברים הולכים ומתמעטים, הנכדים מדברים בשפה אחרת, הם כבר לא במרכז. הם נתקלים בקשיים טכנולוגים ובירוקרטיים - כספומט, ביטוח לאומי, בנקים. גם הטלוויזיה וכל השלטים שמסתובבים בבית מבלבלים אותם. מה שכן, אחרי שנים בעבודה עם קשישים הגדלתי את הביטוח הסיעודי שלי, עשיתי חסכון לעת זיקנה ועברתי לבית עם מעלית כדי לא להיות נטל בבוא הזמן".

     

    התחזיות צופות כי בשנת 2025 יהוו הקשישים 10.6 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, בעוד שבשנת 2003 עמד שיעורם על 7.2 אחוזים. שרה לוי-לוין, עובדת סוציאלית ביחידה הגריאטרית בהדסה עין כרם ומייעצת לקשישים ובני משפחתם, סבורה כי על אף הקידמה, אין מודעות לטיפול בדיכאון אצל קשישים.

     

    "קשישים בגילאי 85 ומעלה נמצאים בדיכאון בגלל סיבות מגוונות כמו בן זוג שנפטר, נכדים שלא באים לבקר, הפחד להיות תלוי באחרים", היא אומרת. "פתאום אין להם עם מי לדבר על מה שהיה בעבר, בתקופות הטובות. אפילו לתרופות שהם נוטלים יכולות להיות תופעות לוואי של דיכאון. זה משפיע על כל אורח חייהם כי בגלל הדיכאון לא קמים בבוקר, לא אוכלים, לא עושים פעילות גופנית ובלילה לא מצליחים להירדם. זה חוזר חלילה ולא הופך את החיים קלים יותר". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    זוג קשישים (אילוסטרציה)
    צילום: סי די בנק
    יותר דיווחים על תחושת בדידות (אילוסטרציה)
    צילום: סי די בנק
    מומלצים