"התאונה שינתה את חיי": השיקום המופלא של אורלי

היה זה יום שבת אביבי של חודש מאי בשנה שעברה. שיירה של כמה אלפי רוכבי אופניים דיוושה במסע אתגרי בעמק יזרעאל. בראש השיירה רכבה אשה אחת בנחישות ובמהירות. בעבורה ובעבור מקצת הרוכבים היה המסע מעין אימון לקראת הטריאטלון שהיה אמור להיערך ארבעה ימים לאחר מכן.

בצומת תל עדשים היא עוד הספיקה להבחין בשוטר שסימן למכונית אחת לעצור ולה להמשיך. המכונית אכן עצרה אלא שהמכונית שבאה אחריה המשיכה לנסוע והתנגשה חזיתית ברוכבת האופניים. בדיעבד הייתה התאונה אירוע מעצב בחייה של אורלי עומר, 34, הרוכבת. זה היה סימן שהגיע הזמן לבלוע את החיים בגדול כי הכול כל כך נזיל.

היום, כשנה וחצי לאחר מכן, היא יכולה לחייך בסיפוק ולסמן לעצמה וי קטן. עוד חלום התגשם. היא חזרה לרכיבה, נעשתה מדריכת כושר מוכרת ונערצת בגליל התחתון, ואפילו פתחה מכון כושר משלה. הסיפור שלה הוא לא רק סיפור של שיקום מוצלח, אלא של מי שבעשר אצבעות בנתה את עצמה מאפס.

שמונה בערב, "אורלי'ס", מכון הכושר של אורלי עומר ביישוב שדמות דבורה, הומה אדם. מוזיקה קצבית נשמעת ברקע, ועשרות מתאמנים מדוושים על אופני הספינינג.

האולם הקטן נראה מהצד כמו קיבוץ גלויות: נשים צ'רקסיות בלבוש מסורתי, חצאית מעל מכנסיים ארוכים וכיסוי ראש, יאפים בלבוש ספורטיבי אופנתי, גברים מכריסים לצד צעירים שריריים. הם הגיעו לכאן מכפר קמא, אילניה, עפולה, כפר תבור. אורלי עומדת במרכז האולם, אשה קטנה במכנסונים ובגופייה צמודים, שמפגינה קשיחות, חספוס ותובענות, שלכאורה עומדים בניגוד גמור לממדיה הקטנים.

חלומות גדולים

הקשיחות הזאת נעלמת בזמן הריאיון. היא מדברת ברוך ובשקט ומרבה לחייך גם כשהנאמר רחוק מלהצחיק. במקום מסוים עוברת תחושה שכל הזמן היא חייבת להוכיח משהו: שהיא רעיה ואם לדוגמה, שהיא מאמנת אולטימטיבית, ואפילו מרואיינת גלוית לב שלא פעם נבהלת בעצמה מהפתיחות שלה. "הייתי ילדה כנועה וצייתנית עם חלומות גדולים", היא אומרת, והמילה הזאת, "חלומות" תחזור בהמשך לאורך כל השיחה. מה היו החלומות האלה? לחיות חיים אחרים, חופשיים יותר, אולי גם זוהרים יותר, רחוקים מהחיים האפרוריים שנכפו עליה בבית שמש כבתה הצעירה של רופאת שיניים עגונה ונוקשת אופי. שלושת אחיה עזבו את הבית והיא גדלה כבת יחידה תחת עינה הקפדנית של האם.

המעשה הנועז הראשון שעשתה היה ביום העצמאות כשהייתה בת 14. בתערוכת חג שנערכה ביישוב היא הבחינה בחייל שמצא חן בעיניה. היא התגברה על ביישנותה והתחילה איתו. החייל, דודו שטרית, אמר לה בחיוך שתיקח אסימון ותתקשר אליו כשתגדל. יום למחרת היא התקשרה ומאז לא נפרדו. בגיל 18 התגייסה לצבא ושנה לאחר מכן הם נישאו ועברו להתגורר ביבנאל, בבית הסמוך לבית הוריו.

השאיפות של הכלה הצעירה עברו את גבולות היישוב הקטן. היא רצתה ללמוד, להתפתח, להרוויח. הפור נפל על לימודי קוסמטיקה בחיפה, ומיד לאחריהם היא פתחה מכון ביבנאל. בתוך זמן לא רב מלאו ידיה עבודה. בין לבין נולדו שלושת הילדים הראשונים. "לאחר הלידה השלישית הרגשתי שאני נראית לא טוב", היא מתארת את תחילת הרומן שלה עם הכושר. "נכנסתי לשיעור מחול אירובי במתנ"ס וחיכיתי שזה יכבוש אותי, אבל זה לא קרה. באותו הרגע החלטתי שאני אהיה מדריכה טובה יותר ונרשמתי ללימודי מחול אירובי בשלוחה של מכון וינגייט בכפר תבור".

הלימודים החדשים וגם ההריון הרביעי היו במקביל לעבודתה כקוסמטיקאית, אבל כבר אז היא הרגישה שהיא מתחילה לנגוע בחלום. "המדריכה בקורס שלחה אותנו לנסות ענפי ספורט אחרים, לרוץ, לרכוב על אופניים. בלטתי. גיליתי בעצמי כריזמה שלא ידעתי שקיימת בי".

ההתלהבות, הפרגון ורמות האדרנלין שגופה החל להתרגל אליהם עשו את שלהם. היא התמכרה לתחושות החדשות, התאמנה באובססיה, ומשקלה ירד ל-47 קילו על גובה של 169 סנטימטרים. במבחן האחרון לפני סיום הקורס היא התמוטטה פתאום. הבשורה של הרופא שבדק אותה היממה אותה לחלוטין. "את בהריון", אמר לה, "בחודש השלישי". היא החליטה להמשיך את הריונה החמישי ובמקביל להמשיך לעבוד כרגיל. דודו בנה למענה סטודיו קטן ליד הבית, שם לימדה אירובי ועיצוב הגוף.

הלקוחות הראשונים היו לקוחותיה כקוסמטיקאית, אך עד מהרה הצטרפו רבים נוספים. ההתלהבות האובססיבית שלה הדביקה אותם. גם את בעלה היא הצליחה להדביק בחיידק הכושר. "דודו שקל 130 קילו", היא מספרת. "כשלמדתי מחול אירובי אמרתי לו שיבוא פעם ויראה עם איזה חתיכים אני מתאמנת. הוא הגיע להתרשם והחליט ללמוד ספינינג. בהמשך הוא למד גם קיק בוקסינג ועבר קורס מדריכי חדר כושר. בין לבין הוא גם הפחית 50 קילו ממשקלו".

רכילויות במושב

שמעה של המדריכה הנמרצת יצא למרחוק ברחבי הגליל התחתון, וכשראש מועצת כפר תבור בנה מכון כושר מפואר ביישובו והחליט שאצלו ילמדו גם ספינינג,

היא קיבלה על עצמה ללמוד את המקצוע החדש ולהדריך. אובססיית המחול האירובי פינתה את מקומה לספינינג. למכון בכפר תבור נהרו הלקוחות הנאמנים הישנים אך גם לקוחות חדשים: צ'רקסים מכפר קמא, חילוניים ומסורתיים, גברים ונשים. יחסיה עם המנויים חרגו מעבר ליחסי מאמן-מתאמן. היא הוזמנה לשמחות שלהם, השתתפה באבלם, הרימה טלפון לאחד כשחש ברע, ניהלה שיחת מוטיבציה עם אחרת כשחברה עזב אותה. במקביל לעבודתה היא המשיכה להעביר חוגי מחול אירובי וחיטוב הגוף במכון שלה ביבנאל.

העיסוק בספינינג הוביל לתחביב חדש: רכיבה על אופני שטח. בהדרגה התגבשה סביבה קבוצת רכיבה המונה כ- 15 גברים בשנות ה- 50 לחייהם, שרובם ככולם התאמנו אצלה במכון הכושר. דודו הצטרף לפעמים. פעמיים בשבוע הם יצאו לרכיבת שטח של 60-40 ק"מ. עומר בראש והם אחריה. "הרגשתי חזקה, שולטת", היא אומרת. "הרכיבה גרמה לי להיות משוחררת ונטולת עכבות, באמצעותה שחררתי אגרסיות".

לא כולם התלהבו מההתגלות החדשה שלה. יבנאל הוא יישוב קטן שבו אשה נשואה, אם לחמישה, שנראית עם גברים אחרים, מהווה מטבע הדברים מוקד להרמת גבה ולרכילויות. "יש נשים בנות גילי ומעלה שמקנאות בי", היא אומרת. "בעיניהן אני סנובית. מפריע להן שאני לא יושבת איתן על כוס קפה ומרכלת על כל העולם, שאני לא עושה חשבון והולכת לבריכה עם בגד ים מינימלי, ושלמרות שאני נשואה אני לוקחת לעצמי את החופש שלי".

הלחשושים הגיעו גם לאוזניו של דודו. "הגעתי מבית שמרני ובהתחלה היה לי קשה", הוא מודה. "לא קל שלאשתך יש רק חברים גברים ולפעמים היא יוצאת איתם לפאב. היו לנו הרבה שיחות בנושא והבנתי שהיא הגיעה לשלב בחיים, שבו היא חייבת לרוץ קדימה ואני לא אהיה האיש שיעצור אותה. אני קשור אליה וסומך עליה".

מה הקווים האדומים שלך?

"הילדים והמשפחה עומדים בראש סדר העדיפויות שלנו. אם היא תרצה לנסוע לשבוע, אפרגן לה, אבל אם היא תרצה להיעדר לחודש, לא אסכים לכך כי זה יפגע בהתנהלות הבית".

"אני מעריכה את דודו על החופש שהוא נותן לי", היא אומרת, "אבל זה לא יהיה מדויק לומר שאני לא מרגישה מוגבלת. אני מקבלת הרבה הצעות לעשות ספורט אקסטרימי: רפטינג, סנפלינג, להצטרף ל'מלכת המדבר', אבל הילדים ודודו מושכים אותי אחורה כמו בוואקום: 'הלו, תרגיעי, את אמא'. ואם אני אגיד שאני לא מרגישה פספוס - אשקר. אבל מיד אני מזכירה לעצמי שטוב לי במקום שבו אני נמצאת".

אגב, הערב (ד') אמורה לעלות לשידור בערוץ 2 הסדרה "אמא מחליפה" שהיא אחת הכוכבות בה. לפי חוקי התוכנית עוזב אחד ההורים את משפחתו למשך שמונה ימים ועובר להתארח בביתה של משפחה אחרת. בשלב הראשון מתנהל הבית על פי הנורמות הנהוגות אצל המשפחה המארחת, ובשלב השני מנסה האורח להנהיג את ערכיו בבית המארח. אורלי ואם לארבעה ילדים התחלפו בבתים. מה קרה שם? בשל הסכם הסודיות שעליו היא חתומה היא לא מוכנה לנדב פרטים, אבל מרמזיה אפשר להבין שהאם המחליפה התקשתה להיכנס לנעליה ולעמוד בסדר היום הבלתי אפשרי שלה.

התאונה התרחשה כשהיה נדמה לה שהיא בדרך להגשמת חלומותיה. מכונית שנסעה במהירות 40 קמ"ש נכנסה חזיתית בעומר שרכבה במהירות דומה. "ארבעה ימים שכבתי בבית החולים. היו לי קרעים בעמוד השדרה המותני והצווארי, הסתיידות של הלסת ועצב רדום בין הישבן לרגל", היא אומרת. "הייתי מקובעת עם צוארון וצמודה למקל הליכה. הייתי סמרטוט. פתאום מצאתי את עצמי יושבת מאונס וצופה בטלוויזיה, מנהג שלא קיים אצלי. הלב נקרע לי כשחברים היו מספרים שהם יוצאים לטיול אופניים. ידעתי שהדבר היחיד בעולם שיכול לשקם אותי זה הספורט".

שלום לרכיבה

אך המכה הגדולה באמת הייתה בשורת הרופא. "לא תוכלי לרכוב עוד לעולם" הוא אמר. "נראה לך?" היא התריסה, "בתוך חודש וחצי אני בשטח".

תהליך השיקום היה קשה. גם העניינים בסטודיו בכפר תבור הלכו והסתבכו. מנהל המתנ"ס פוטר ומחליפתו רצתה להביא מדריך אחר במקום המדריכה שנפצעה, אלא שהמנויים הצביעו ברגליים ודרשו רק אותה, כך שחוגי הספינינג והקלנטיקס למעשה נסגרו. כחודשיים לאחר התאונה היא חזרה להדרכת ספינינג וגם לקבוצת הרכיבה. "בפעם הראשונה שעליתי על אופניים, אחרי 20 דקות הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, אבל הקבוצה עודדה אותי להמשיך. רכבתי 30 ק"מ וחזרתי הביתה מפורקת, בוכה מכאבים, אבל מאושרת שעשיתי את זה". בין לבין אף למדה יום בשבוע במשך חצי שנה בקורס מדריכי חדרי כושר בראשון לציון. "התאונה גרמה לי להבין שאני צריכה להעז יותר, לא לחכות שהדברים יקרו אלא לגרום להם לקרות".

הרוכבים מתגייסים

חילוקי הדעות עם ההנהלה החדשה נמשכו. חבריה הרוכבים שהבחינו במצוקתה הציעו שתפתח מכון משלה שיהיה גדול, מצויד ונגיש יותר מהמכון הקטן ביבנאל. כשהבינו שידה אינה משגת לעמוד בסכומים הנדרשים להשכרת מבנה, שיפוצו וציודו, החליטו חלקם לסייע לה בגיוס הכספים באמצעות הלוואות של אלפי דולרים וחתימה על ערבויות. אחד מהם, פלמח זאבי, בנו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, אף הסתובב איתה כדי למצוא את המקום המתאים. כשנמצאה החורבה הנטושה בשדמות דבורה זרחו עיניו. "אורלי'ס", הוא אמר, "ככה נקרא לזה".

"הרשימה אותי מלחמת הקיום שלה", מסביר זאבי את התגייסותו למענה. "אין לה עזרה או כסף מהבית, אבל יש לה הנחישות הזאת לעבוד 14-12 שעות כדי להחזיק בית עם חמישה ילדים ולאפשר להם לקבל כל מה שהיא מאמינה בו".

בהשקעה של כ-200 אלף שקל נפתח "אורלי'ס" לפני שמונה חודשים. הסטודיו ביבנאל נסגר. בתוך שבוע נרשמו 200 מנויים.

גם דודו עובד במקום כמדריך קיק בוקסינג, אך אורלי היא הרוח החיה שמניעה את העסק. "היא מסוג המדריכים האלה שמוציאים ממך הכול", מסביר זאבי. "גדולתה ביכולת שלה להחזיק את אותו מתח עבודה ואותה מוטיבציה שיעור אחר שיעור. ב-45 דקות אימון אנחנו לומדים לדבר עם הגוף ונשארים ללא רזרבות של כוח".

זמן מה לאחר פתיחת המכון היא החליטה בהתייעצות עם בעלה לשנות את שם המשפחה שלה ושל הילדים משטרית לעומר, שם נעוריה. דודו עצמו החליט להוסיף שם זה לצד שם משפחתו המקורי ("הרגשתי חזקה יותר עם השם הזה והוא הבין את זה").

בערב אין מקום להכניס סיכה ב"אורלי'ס". "רציתי לפתוח מקום קטן דווקא כי באתי ממקום שלא האמינו בי", היא מסבירה. "כאן אני רואה את כולם. אני יודעת מה החולשות של כל אחד, הנקודות שצריך לעודד. אלה אנשים שהיו נבלעים בסטודיו ענק שבו המדריך היה עסוק בלשחק עם האורות ועם הווליום".

אז בעצם הגשמת את חלומך?

"עדיין לא. החלום האמיתי שלי הוא לפתוח פילאטיס שיקומי ולעבוד עם נכים. זה חלום שהתחזק אצלי בעיקר לאחר התאונה. הרגשתי על בשרי את תחושת הסיפוק כשהצלחתי להזיז את הגוף, ואני יודעת שהסיפוק של מי שגרם להצלחה הזאת גדול לא פחות".