המיתוס הפמיניסטי

בצל הוויכוח המתלהט סביב המשמורת על ילדים לאחר גירושים, עומדים השבועות האחרונים בסימן סערה מחודשת בביצת ההסתה הגברית נגד פמיניסטיות. זה לא חדש; מאז החלו לפעול במאה ה-19, נידונו פמיניסטיות לניסיונות גינוי, דה-לגיטימציה והשתקה מצד גברים ונשים כאחד, המונעים על-ידי הניסיון הנואל לשמר את הסדר החברתי הישן: גברים למעלה, נשים למטה - ועולם כמנהגו נוהג.

בעשורים האחרונים מתפתחת תופעה ברוכה, גם אם שולית עדיין, של גברים שמתחילים להבין שפמיניזם זה טוב לכולם:

אותו דיכוי שאינו מאפשר לאשה להתקדם בעבודה, למשל, גם אינו מאפשר לעתים לגבר לממש את אבהותו או כל העדפה אפשרית שלו לחיים פחות תחרותיים. הבעיה אינה בעצם ההכרה בעובדה שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, אלא בכך שחלק קטן מאותם גברים בוחר עדיין בהסתה אלימה וכוחנית נגד הסמל הפמיניסטי ונגד מי שמזוהות איתו, במקום להכיר בכך שדיכוי נשים על-ידי גברים הוא שהביא לדיכוים שלהם; במקום לנסות למצוא דרך משותפת לשינוי חברתי עמוק.

ההגדרה החשובה ביותר להבנת המשמעות החברתית של הפמיניזם היא זו המילונית: "מחלה הורמונאלית של גברים, שהתסמונת המרכזית שלה היא גידול שדיים". רק בשלב מאוחר יותר יוחס המונח לנשים הנאבקות לשוויון. במאה ה- 19 ולפניה, גבר שהיה מגיע לרופא כי צימחו שדיו (עודף הורמון נשי), הדיאגנוזה למחלתו הייתה "פמיניזם". והמקור התרבותי לשפה המדוברת משקף כידוע את הפחדים, הדחפים והמטרות שמאחורי בחירת המילים. הגדרת נשים הפועלות לשוויון ולשחרור האשה כ"פמיניסטיות", נועדה בין השאר לציירן כמוזרות, מין שאינו במינו, סוג של "דראג קווין", או בהיקשים התרבותיים האינטואיטיביים: הן שונות, סוטות, כאלו שלא כדאי להתחבר אליהן. ומכאן קצרה הדרך לתכונות האופי המיוחסות גם כיום לאותה קבוצה:  

שונאות גברים. אמירה המביעה דה-לגיטימציה מוחלטת לרצון העצמאי של נשים לעמוד על זכויותיהן ללא כל קשר לגברים. כל מאבק ענייני של נשים פמיניסטיות הופך לבלתי רלוונטי ומתועל על-ידי מתנגדיו לעילה אחת בלבד: שנאת גברים. ואולי הפמיניסטיות הן בכלל לסביות? יש כאן איום ברור עליהן: דמוניזציה של דמותן עלולה לעלות להן בכך שגברים "מן היישוב" פשוט לא ירצו להיות בקשר אישי ואינטימי איתן. הפמיניסטית "תיענש", היא תישאר ללא בן-זוג, לבד. וברוח הגישה הזו: לכי תוכיחי שאין לך אחות...

אגרסיביות. אגרסיה היא תכונה גברית - אין להן לפמיניסטיות תכונות נשיות, ואתן - כלל הנשים ה"נשיות" - לא רוצות להיות כמוהן, מופשטות מהזהות הנשית שלכן. יש באמירה הזו גם איום סמוי וניסיון "להכניס למסגרת" את הפמיניסטיות עצמן: ההתנהלות התקיפה והעמידה על זכויותיכן מונעת מכן את החיבה והתשוקה הגברית, אתן לא נשים אמיתיות.

מכוערות ולא מטופחות. מתוסכלות כי גברים לא רוצים בהן, לא שייכות לבנות המזל הנשיות. גם כאן המטרה היא למנוע מנשים אחרות את הרצון להזדהות עם קבוצה זו, מתוך ניסיון לטשטש את המסר המהותי באמצעות סממן חיצוני, ו"להכניע" את הפמיניסטיות על-ידי הקצנת אי התאמתן למודל הנשי שגברים אוהבים.

כמה מהדימויים המרכזיים שעולים במאבק הכוחני האנטי-פמיניסטי, מחזירים אותנו לימים של טרום הפמיניזם, עת נעקדו 9 מיליון נשים ונשרפו חיות רק משום שנחשדו בשאיפה לאוטונומיה בסיסית על חייהן והשפעה על חיי הזולת. לצד האמת וההגיון, ישנו כנראה בור תרבותי עמוק בכולנו, שחורץ גורלות ומכריע עולמות מתוך פחד פשוט של גברים מאובדן השליטה ופירוק המבנה הפטריארכלי של החברה, ופחד עמוק של נשים משינוי.

השימוש הנלוז במיתוסים וגינויים סטריאוטיפיים במאבק מהותי, כמו זה שמתנהל כעת על חזקת הגיל הרך, נועדו להסיט את מוקד הדיון ממהותו. במסע תקשורתי אלים, המתמקד בארבעה-חמישה סטריאוטיפים דוחים על פמיניסטיות, ניתן לרדד את הקשב של מקבלי ההחלטות, להפוך את אוזניהם לאדישות לנימוקים שוויוניים ולעצב גם את דעת הקהל באמצעות אמירה טריוויאלית המיוחסת לאלברט איינשטיין: "קל יותר לפרק אטום מאשר דעה קדומה". 

חנה בית הלחמי, רכזת קואליציית הארגונים "נשים למען אמהות וילדים"