קשישותו המתעתעת

לאנשים בוגרים, חושבים ואחראיים, החיים בתוך ההקשרים הרחבים של התהליכים, אין שום סיבה להצביע שרון. לאיש אין מה להציע לציבוריות הישראלית, מלבד את אישיותו המקשישה שהייתה שנויה במחלוקת, ובעת ליקוי מאורות - הפכה לפתע קונצנזואלית. ועתה נהפך הכל לאמוציונלי - שרון המבוגר, האחראי והמנוסה, מול מפלגתו המופקרת. זהו כמובן תעתוע ובידול מופרך.

את הזיבורית המביכה המציפה את בית המחוקקים עמס שרון על שכמו. את הנסיון החקיקתי למנוע כניסת אנשים באמצעות קומבינות ונקניקיות לכנסת גם יזם וגם טירפד. את הנפוטיזם (שלטון השושלות) מיסד, והעניק תנופה עצומה להשחתת המערכות כולן ולאווירת הביזה אשר השתלטה על המקום הזה. ועתה, באורח נדיר וברוטאלי, עוקד שרון את בנו בשל הדרכים בהן פעל לבחירתו.

זה האיש שאוטוטו ישווק כמר ביטחון ושלום (וגם להיפך), אחראי כמובן, שקול ומרכזי. ההנחה של האסטרטגים והאחיתופלים למיניהם היא שהציבור מטומטם, ואפשר למכור לו מה שרוצים ומתי שרוצים. אבל אולי, אולי בכל זאת, הנפש כבר נקעה ובשלה השעה להפריך זאת. גם הליכוד על שלל ענקי הענקים שמתמודדים על ראשותו, וגם שרון ומצעד הכוכבים המתגבש שלו, ראויים, ראויים מאוד לנוק אאוט.  

טרמפיסטים

הגנרלים הפורשים מהצבא מתייחסים לפוליטיקה כאל איזה מכרז או הזדמנות השקעה. לשיטתם, אין אידיאולגיה ואין אוריינטציה בסיסית. הם ממש עוסקים בהימורים שעה שהם בוחרים את המפלגה אליה יצטרפו. לא פחות מבאסת מהם היא האינטלגנציה. זו, כשכבה בעלת אחריות חברתית, קרסה והתקרנפה בכל מקום.

הדברים מכוונים כמובן לראש השב"כ בדימוס, אבי דיכטר, המוזכר כמי שיחבור לשרון, ולפרופ' אבישי ברוורמן, עוד מחפש הזדמנויות שעלול למצוא עצמו כבנדטו קרוצ'ה, בכיר האינטלקטואלים הליברלים האיטלקים, אשר תמך במוסוליני. שרון כמובן איננו מוסולוני, אולם עיקרון ההתנהלות האופורטוניסטי והקונפורמיסטי של ברוורמן דומה.

האנשים הללו חייבים להבין שהדמוקרטיה והפוליטיקה שבו אל חיינו ואי-אפשר עוד לעקוף אותן. המפלגה החדשה של שרון היא מפלגת שינוי אולטרה-שמרנית גם מבחינת התהליך הדמוקרטי המופתי של בנייתה, גם מבחינת הטקסטורה האנושית, וכשאני חושב על אולמרט - אזי גם הטון והסגנון נשמרים.