גבעה אחת, שני אורנים ופרש בדרך לניר-עם

יש מקומות בארץ שנדונו להיות מוכי אבק וחורב ואובך כמעט אינסופי, והנושם את האוויר בהם נדון לשאלה הנצחית – למה? אבל גם למקומות האלה, המרוכזים בעיקר בצפון-מערב הנגב, יש שלושה (או מעט יותר) חודשי חסד מדי שנה, בדרך כלל בחורף. אז הם מתכסים בשלל פרחים, האוויר ממילא גם שקוף, כמעט טהור, ואלמלי רחשי רקע בעייתיים בסביבה, ממקור פוליטי או צבאי, ספק אם אפשר היה להלעיז עליהם כפי שהתחלתי את הדברים. נהפוך הוא, אז הם יפים מהרבה מקומות אחרים שעומדים בשלכת חורף קרה וסחופת רוחות.

מקום כזה, שיש בו יופי רך ומענג בחורף וקשיות לוהטת בקיץ, הוא השמורה הקטנה של ניר-עם. האמת שאלמלא חבר מן המקום ההוא, לא הייתי מגיע אליו, ואלמלא היו אלה ימי הקסאמים של "גשם ראשון" אולי לא היתה מתעוררת בי כלל הסקרנות לראות איך נראית באמת "קסאם-לנד", שכל כך הרבה נתארע בגללה בארצנו ובמפלגותינו באותם ימים.

באותו הזמן, ברוח הלוהטת של הבוקר המאוחר, התנועע שטיח צחור של שרביטי חצבים בשיא זקיפותם ובמלוא לובנם. השטיח הזה היה מעוטר בכל הגבבה הקיצית של גבנוני הלס והכורכר המקומיים: קוצי הסירה, גריגה של קניבלים שקורעים את הבשר ועלעולי אבק קטנים, כאילו המוני רקטות קסאם – שעל אף הדיווח המבהיל, חלק נכבד מהן נופלות בכלל בשדות ניר-עם ולא ממש בתוך שדרות החבולה והמושפלת – פגעו זה עתה בקרקע היבשה והאביכו את תימרות פגיעתן אל על.

מקום אחד שבו האוויר, גם בחרבוניו של סוף הקיץ, היה רענן ומשיב רוח, מצאתי בכל המרחב החדגוני הזה, אשר זה שני דורות ויותר מנסים לרעננו בנטיעות של איקליפטוסים ובאתרי הנצחה ואנדרטאות שונות, עדות לאלימותו של הזמן החולף על המקום: רציחות מן המארב, חילופי מהלומות ואש, הגליות ועקירות, שנאה שבאה מעומק שורשי הפחד מן הזר והשונה, ומעל הכל הבהלה להשלטת הלאומיות האחת והיחידה במקום שיש בו מקום לעוד.

היתה זו גבעה של כלום, קטנה כגבנון של גמל אשר צמח מעט יתר על המידה. על קודקדה שני עצי אורן גדולי גזע, מפותלים כמו שאורנים יפים צריכים להיות, אמיריהם מצלים על סביבותיהם ותחתיהם ספסל אחד ופסל מתכת נאה של פרש חמוש בכובע מצחיה וסיגר ולפני סוסו רץ כלב חד חרטום.

מקודקודה של הגבעה נפרשת כל רצועת עזה: פרדסיה צופני האיום, כבלי גדרותיה הישרים כסרגל המודגשים בדרכים הנצמדות אליהם כקו איפור של אישה משרכת דרכיה, בקתותיה העלובות ואלפי בתיה החדשים, שמאז הסכמי אוסלו צמחו כפטריות ומילאו את החללים שבין שכונותיה, עד שאין לדעת היכן בית חנון, היכן ג'באליה והיכן עזה עצמה.

ועוד רואים מן הגבעה ללא השם, שאורניה מאוושים באוזניים, את גדודי הדחפורים בחאקי ואת רשתות הצל וההסוואה של הטנקים החומים והתותחים רבועי הצללית, את מצדיות הבטון בסגנון הלבנוני הנורא, את דרכי "הביטחון" החדשות ואת מגדלי המתכת המזדקרים סביב, שתלויים בהם מכשירי ראייה ושמיעה וחישה והתרעה והתראה ואחרית הימים כמעט.

ומן הגבעה הזו רואים כיצד פינת הבוסתן הגלילי שהקימו בני משפחה על קברו המעודן של הדרוזי הגיבור אל"מ נביה מרעי, הפך לעמדה כעורה וגסת מגע של הצבא, אשר בשירותו נפל האיש.

הגבעה הזו היא אחת מתמציות הזיכרון המיוחד כל כך לארץ קרועת אלימות. את האורנים נטע עם לידת ילדיו, לפני כ-45 שנה, יעקב (יאנצ'יק) גברי, שהיה ה"מוכתר" של ניר-עם בעלותה על הקרקע, עוד בהיותה "שדמה" ו"ניר חיים" (ארלוזורוב). הוא האיש על הסוס שהלך עם אקדחו אחרי פרותיו, היה רע לאנשי בית חנון ואת תואר המוכתר קיבל מידיו של עארף אלעארף, פקיד פלסטיני לאומן, מחסידיו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני, שהיה מושל עזה באותה עת.

הוא שראה בעת העלייה הגשומה והבוצית על הקרקע את א' הרצפלד המיתולוגי מסרב – בגלל הבוץ, שמא ירבב את מכנסיו – לרדת מן הכביש ולשיר את שיריו המתלהמים ביידיש, כדי להלהיב את המתנחלים החלוצים באדמות הנגב. הוא האיש שקיבל את פניו של חיים וייצמן בנסיבות חנוכת קו המים לנגב, ועל זרועו תלויה לא אשתו ורה וייצמן, אלא עוזרת המחקר שלו.

הוא האיש שבין טובי ידידיו ומוקיריו היה רשאד, צעיר בניה של משפחת הפרדסנים ואנשי הממון הפלסטינים א-שאווה, לימים ראש עיריית עזה וממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, ואז, בשנות הארבעים שקדמו למלחמת העצמאות, רודף שמלות עשיר ותאב חיים שאף אהובה יהודיה היתה לו בתל אביב...

ועוד כאן, לא רחוק, מִצפה לזכרו (שוב) של חייל שנפל באסון המסוקים ההוא בגליל העליון. אבובי ענבל גדולים של אנגקלונג, כלי נגינה וייטנאמי, מתנגנים במקום בעדינות ובעצב ברוח הים, ולעולם לא מחרישים את קול זמזומו הקבוע של המזל"ט המרחף ללא הרף מעל עזה ובנותיה – משהו מסוג האירועים הקטנים והבלתי מוסברים לעולם של הארץ המוטרפת הזו.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים "מישור חוף הנגב – הנגב המערבי" (מס' 13), כמה מאות מטרים ממערב לכביש 34, בערך קילומטר אחד מצפון לניר-עם ומול השכונה הצפונית של שדרות. קל לזהות את הגבעה, כי היא היחידה שיש עליה שני עצי אורן ענקיים ופסל מתכת של פרש וכלב.